טקס הפרידה היומי שלהן כלל: חיבוקים, דמעות ודיבורים, חוץ מזה… מה הן כבר יכולות לתת למישהי שאו שהיא עומדת לאבד את החיים שלה, או שהיא תהפוך לאדם הכי חזק בממלכה, שיכולה לשלוט גם במלך, חיי מלוכה, חיים שקורצים לכל נערה מתבגרת.
אבל הנערות בממלכה מתחילות להיגמר, והמלך מתחיל לדרוש גם נערות נשואות, כולן חייבות לבוא, לא משנה אם את רוצה או לא, לאף אחד לא אכפת ממך, מרגע שהגעת את מאבדת את החיים שלך… נשמע נחמד נכון?
אז רומי לא אהבה את זה, ולא רק שהיא לא אהבה את זה, היא ממש שנאה את זה, היא לא הייתה נשואה, אבל היא בהחלט נראתה כזאת, שהשיער השחור הפזור שלה נח בצורה כזאת על הכתפיים, עם השמלה הלבנה והאיפור שהדגיש את עינייה הכחולות, היא נראתה מלכותית, לא שהיא חשבה ככה, אבל ככה היא נראתה, מתאימה בוודאות להיות המלכה העתידית.
היום הן נפרדו מלורה, רומי לא הכירה אותה כל כך, היא הייתה בחצי השני, היו שני אגפים בארמון, הבנות שהיו בשש חודשים הראשונים שלהן, והבנות שהיו בשש חודשים השניים שלהן, שני האגפים התחלקו לשני הצדדים בארמון.
רומי הביטה בקבוצת החברות שהקיפה את לורה ועודדו אותה כמו שצריך, לקראת ההגעה למלך, רומי לא יכלה להגיד שהיא לא ריחמה עליה, לא היה אפשר לא לרחם על הבנות שיצאו כל יום, כמה בנות כבר יצאו? אלפים, אף אחת מהן לא חזרה לכאן, כולן הלכו לאגף השלישי בארמון, שכנראה גם היה הכי גדול מכל שאר החלקים ביחד.
"הגיע הזמן ליציאה" חייכה בעצב אחת הבנות, היא הייתה לבושה בשמלה ורודה קלאסית, שיער בלונדיני ועיניים כחולות, כמו כולן בערך.
הבלונדינית עם השמלה הורודה עזרה ללורה להיעמד והובילה אותה לדלת, מאחוריהן השתרכו שורה של בלונדיניות ורודות, נראה שקוד הלבוש היום היה ורוד, גם רומי לבשה שמלה ורודה, אבל אף אחד לא עידכן אותה שכולן יעשו את זה, היא סתם לקחה את השמלה שנראתה לה הכי פשוטה.
רומי חזרה לחדרה מתוסכלת, למה הן חיות פה? למה נגזר על כל כך הרבה בנות חיים של כלום, שאף אחד לא מסתכל עליך, לאף אחד לא אכפת ממך-
"הכל בסדר?" זאת הייתה זארין, אחת השותפות של רומי לחדר, זארין הייתה סוג של אחותה הגדולה של רומי, היא הייתה אחות, אמא, חברה, הכל.
"כן" נאנחה רומי ברגע שנזכרה שהיא אמורה לענות לזארין "אני סתם קצת מיואשת".
"מותר להיות מיואשים" חייכה זארין והתיישבה על קצה המיטה שרומי שכבה עליה "ואני מניחה שכולן מיואשות, וראיתי אותך מיואשת, עכשיו יש עוד משהו שמפריע לך"
"אני מפחדת שלא ימצאו מלכה ואני אצטרך ללכת אליו" לחשה רומי, זארין תמיד ידעה איך לגרום למישהו לדבר "אני לא מצליחה לחשוב על דרך כלשהיא שבה זה יגמר, חוץ מהדרך שבה ישבר לו האף".
"אני גם מפחדת לפעמים" הודתה זארין בחוסר רצון "את יודעת שאני נשואה גם?"
"מה?!" רומי לקחה שניה להתאפס על עצמה ואז צרחה מהתרגשות "באמת?! אז מה את עושה פה?"
"את יודעת שמביאים גם נשואות, כל עוד הן יפות"
"את באמת הבן אדם הכי יפה שפגשתי בחיי" חייכה רומי והתרוממה להתיישב ליד זארין "אני לא יודעת למי את נשואה, אבל הוא זכה ובגדול!"
זארין חייכה חלושות "רק שלא בטוח שאני יראה אותו עוד פעם".
ושוב, המידע נפל על רומי כמו משקל פיזי עצום, כל מידע שבנות נתנו לה תמיד היה פיזי איכשהו, זארין חיה בארמון כבר חודשיים, בידיעה שהיא כנראה לא תראה עוד את בעלה אף פעם, היא כלואה כאן, וברור שהיא הגיעה לכאן לא מרצונה.
"את תמיד שואלת אותי אם אני בסדר" אמרה רומי "אבל מה איתך? את ניראת כאילו לא ישנת חודשיים".
זארין חייכה חיוך עייף נשענה לאחור על המיטה של רומי ואמרה: "החיים קשים", פתאום רומי קלטה שהיא לא יודעת בת כמה זארין בכלל.
שאר הבנות נכנסו לחדר וזארין ישר חזרה להיות הנערה היפה והמושכת שכולן מכירות כל כך טוב.
"לילה טוב" אמרה קורין, בלונדינית עם עיניים שחורות, רומי זיהתה ישר שהיא כן הייתה בין המלוות של לורה בתחילת הערב, קורין פתחה את הדלת של החדר שלה ונכנסה לשם, רומי יכלה להישבע שהיא שמעה יפחת בכי לפני שהדלת נטרקה.
ג'מי שזה קיצור של ג'מינה, שיער חום ועיניים חומות, לחשה לנו לתת לה מרחב כי מי שהלכה היום למלך זאת אחותה הגדולה, ורומי נדהמה לגלות כמה קצת היא יודעת על חברותייה לחדר, למרות שטכנית, הן לא ממש היו באותו חדר.
לכל אחת היה חדרון (לא קטן בכלל, יש לציין) משלה, והיה להן מרחב בין החדרים שממנו יוצאים לשאר הארמון, אבל רומי התעקשה לישון במרחב, לא שלמישהי הייתה בעיה עם זה, אבל כולם ניסו לשכנע אותה להתפנק קצת בחדר משל עצמה, רומי לא הסכימה.
נס, שזה קיצור של השם שהיא לא מוכנה לגלות לאף אחד, שיער חום עם עיניים ירוקות זוהרות, נכנסה לחדר בחיוך קודר "מסתבר שמחר אנחנו מתחילות את החודש השלישי שלנו כאן".
האווירה בחדר, שגם ככה לא הייתה משהו, נהייתה קודרת עוד יותר, אף אחת מהבנות שבחדר לא חיכתה ללכת למלך, כולם העדיפו להישאר בביתן, זה אומנם גרם להן להתאחד יותר, להכיר את אחת השניה ולהבין מה כל אחת עוברת, אבל לא עזר במיוחד לאווירה שתמיד הייתה בחדר, שנראה קודר יותר ויותר מרגע לרגע.
"לילה טוב" לחשה זארין לרומי וחיבקה אותה, כיסתה אותה בשמיכה וחייכה אליה, "לילה טוב" החזירה לה רומי בחיוך.
———
רומי התעוררה לעוד יום שבו היא תתקשט בלי הפסקה, ובערב, תיפרד מעוד מישהי מסכנה שתלך למלך היום, חלק מהבנות ראו בזה כבוד, אבל רומי לא הצליחה להבין איך, איך אפשר לראות בגועל נפש הזה שהמלך עושה, כבוד?
מה מכבד בזה? זה יותר מבזה, ברגע שהמלך מחליט שאת לא מתאימה לו, את כלואה פה לשארית חייך, והמלך הבררן שלנו, לא יבחר לו אחת בקלות, יכול להיות גם שיעברו שנים, לפני שהמלך יבחר לו מלכה אחת.
כל הבנות שנכנסו לארמון באותו היום, היו נפגשות בערב, כל חודש, זה אמור להיות בשביל להכיר את שאר הבנות ולפתח קשרים חדשים, ותאכלס? זה רק מזכיר לכולן כמה הן מתקרבות לחיים חסרי משמעות, הן תמיד היו שבע בנות, לא הרבה, אבל גם לא קצת.
אבל המפגש הזה היה שונה, נערה אחת, רומי לא ידעה את השם שלה, היא הייתה ממש יפה (אולי אפילו יותר מזארין), ניסתה להקליל את האווירה, היא חייכה וסיפרה בדיחות בשפע, רומי לא יכלה להפסיק לחשוב על זה שהיא נראת כל כך טוב, היא מצחיקה, בעלת אופי כובש…
רומי החליטה שהיא רוצה להכנס אחריה למלך, כי אם היא לא הבן-אדם שהוא מחפש, אז הוא מחפש שלמות שלא קיימת.
היא הצטרפה לנערה הכובשת וביחד הן הלהיבו את הבנות ויצרו אווירה משפחתית, הן הקימו בנות ורקדן להן, חוגגות את זה שנשאר להן עוד זמן להיות כאן, ושיש להן עוד סיכוי, לפני שכולן הולכות לאבדון.
——
החודשים חלפו, ורומי לא ראתה את הנערה הכובשת כמעט בכלל, היא רצתה לראות אותה שוב, לשאוב נחמה מלהיות ליידה.
היום זארין כנראה החליטה לקחת על עצמה את תפקיד האימא, ודאגה שרומי תאכל כמו שצריך.
רומי לא הייתה במצב רוח טוב, אף אחת לא הייתה במצב רוח טוב, מחר הן עוברות לחצי השני של הארמון, מתקרבות בצעדי ענק למלך. זארין ניסתה להרים את מצב הרוח, אבל גם היא התחילה להתייאש, ראו את זה על הפרצוף שלה, ושרומי שאלה אותה על זה, זארין לא הכחישה. רומי הודתה בליבה שאולי היא באמת מתחילה לאבד תקווה, וזה לא סתם דיבורים כמו שכולן מדברות, היא רצתה לדבר עם זארין, אבל נראה שהשר ממש אהב אותה והשקיע בה קצת כמו שהשקיע בנערה מהמפגש. בכמה חודשים האלה, רומי קלטה את השם של הנערה: אסתר, אבל מסתבר שחוץ מזה ומה אישיות שלה, אף אחת לא יכלה לספר לה כלום, אסתר הייתה החידה של הארמון, יתומה, לא יודעת הרב הוא מספרת כמעט כלום, משום מה, לא נראה שלמישהו אכפת במיוחד מה אסתר עושה או מי היא, כולם פשוט נתנו לה לעשות מה שרצתה.
——-
רומי קלטה פתאום שנשאר לה חודש! רק חודש!
הפרידות שבערבים התחילו להיות קשים, את כל הבנות היא הכירה והייתה חברה של רובן, היא ליוותה אותן לדלת והייתה חלק מהבוכות, המחבקות והמנחמות שבטקס היומי.
רומי לא יכלה לדמיין, ולא רצתה לדמיין את הרגע שהיא זאת שתהיה שם, היא זאת שיבכו עליה ושיחבקו אותה ושינחמו אותה.
ואז היא קלטה משהו גרוע יותר:
יכול להיות שאף אחד לא יבכה עליה, יחבק אותה או ינחם אותה!
יכול להיות שכל החברות שלה ילכו לפניה!
בבית לא היה מי שיתעצב עליה, אבל בהחלט היו כאלו שישמחו אם היא תהיה מלכה.
השגרה של הטיפוח הייתה שוחקת, ורומי בקושי הצליחה למצוא זמן פנוי בשביל חברות ובילויים, שהיא הייתה קטנה היא תמיד חשבה שנסיכות מקבלות מה שהן רוצות, מתפנקות כל היום, בזמן ששהתה בארמון היא הבינה שלא, היופי שלהן לא בא סתם והן משקיעות מלא בשבילו. רומי לא הבינה למה כל כך דואגים לטפח אותן אם אחר כך יזרקו את כולן ל"כלא" וישכחו מהן. לא היה אפשר להגיד שהיא לא נהנתה בארמון, כי באמת היה לה כיף, היא הכירה מלא חברות, היה לה אוכל תמיד… אבל היא לא יכלה להדחיק את המחשבה, שאם המלך לא ירצה אותה ולא ימצאו מלכה לפניה, היא תישכח, ותלך לגור בבית כלא מפואר.
כשהודיעו להן שכנראה יקדימו את הפגישות שלהן ויבטלו להן יותר מחצי חודש, רומי כמעט השתגעה, שהיא חזרה לחדר, כולן היו על סף התמוטטות עצבים, כולל זוארין. ורומי החליטה שעכשיו תורה להיות זאת שמחבקת ומקשיבה, זאת שמרגיעה את הרוחות, מחכה עד שכולן ירדו ורק אז הולכת לישון בעצמה. אבל קצת לפני שרומי הלכה לישון בעצמה, נשמעו דפיקות בדלת, רומי קמה בחוסר רצון ופתחה את הדלת לאסתר.
"את יכולה לבוא איתי רגע?" שאלה אותה אסתר "אני פשוט ממש חייבת לדבר עם מישהו ואין לי עם מי" רומי הבינה לליבה, לבשה חלוק מעל לפיג'מה ויצאה איתה לחצר, הגדר קוצים הרסה את כל היופי של החצר, הן בחרו עץ והתיישבו מתחתיו, רומי הרגישה קצת מוזר עם היופי הקורן של אסתר שהייתה עדיין בשמלת ערב.
"אני מצטערת" אמרה אסתר בקול חנוק "אני יודעת שאת לא מכירה אותי בכלל והכל… אבל" "הכל בסדר" הרגיעה אותה רומי וחייכה לעצמה בלב, סוף סוף היא עושה משהו יעיל "את מוזמנת לדבר איתי על כל דבר שאת רוצה, על מה את רוצה לדבר?"
אסתר שטחה בפניה את כל החששות והפסדים שלה, היא הזכירה שהיא כבר נשואה וחייכה חיוך שומר סוד שרומי שאלה אותה למי. רומי השתדלה לנחם ולהרגיע אותה ככל שיכלה, היא הבינה למה היא כל כך חוששת, אבל הדבר היחיד שהיה חדש לה, זה שאסתר לא רצתה להיות מלכה, היא ידעה שהיא לא רוצה להיות כאן… אבל לא להיות מלכה? מלכה זה החלום של כל אחד… לא?
הבוקר עלה, אסתר התנצלה בפניה כל כך הרבה פעמים על זה שהיא גרמה לה להישאר ערה כל הלילה, שרומי התחילה להרגיש שהיא באמת צריכה להאשים את אסתר.
——
השבוע של הפגישות התחיל וראשונה נפרדה מהן נס, היא גילתה להן שהשם האמיתי שלה הוא: נסטראן והסבירה שהיא לא רצתה לספר את זה כי היא התביישה בו.
רומי עשתה ככל יכולתה להחזיק את עצמה, אבל זה היה הרבה יותר מידי, וגם היא בסוף, כמו כולן, התמוטטה.
בבוקר של היום למחרת, בזמן שמכריזים מי תלך היום למלך, רומי הגיעה באיחור, היא נכנסה עם השמלה הכי מכוערת שלה והעיניים שלה היו אדומות לגמרי, אסתר, ששתיהן התקרבו זו לזו לאט לאט, ניסתה לנחם אותה ולעזור לה עם הנפיחות בעיניים, ספויילר- זה לא עבד.
אסתר עידכנה אותה שזארין הולכת היום, מה שלא עזר לה בכלל ורק גרם לה להתפרק עוד יותר, פרידות תמיד היו קשות לה, במיוחד אחרי שהיא נפרדה מאמא שלה בלי להגיד שלום בכלל.
בסוף השבוע המייסר נשארו רק רומי, קורין ואסתר, העיניים שלה התאוששו וגם מבחינה נפשית, היא הרגישה הרבה יותר טוב.
ביום ראשון, רומי ממש פחדה, בפעם הראשונה, שהשם שהוא יקריא יהיה שלה, אבל אסתר היא זאת שנבחרה, רומי חשבה שהיא תעבור עוד התמוטטות נפשית, אבל שהיא ראתה את הפרצוף של אסתר שהקריאו את שמה, היא הבטיחה לעצמה שהיא תעשה הכל כדי לעזור לאסתר ולא להתמוטט.
רומי חצי התמוטטה בבוקר, שקמה ושוב אף אחת מהחברות לא הייתה שם, אבל החדשות של הבוקר שהביאה קורין, השכיחו את כל הדאגות מראשה.
יש מלכה!
אסתר היא המלכה!
דמעות של הקלה עלו בעינייה, סוף סוף!
שבוע שלם שלא קרא כלום, רומי וקורין התחילו להאמין שהן יחזרו הביתה.
אבל הכתרת המלכה, כך הסתבר אחרי כמה ימים, לא עצרה כלום, המלך המשיך לחפש לו עוד אישה, רומי הבטיחה לעצמה שהיא תשלוט בעצמה, אבל שהיא נדחתה ויצאה לכיוון הבית כלא המפואר, מובלת בשני שומרים, היא ראתה רק שחור בעיניים, היא לא האמינה שזה באמת קרה! המלך מצא מלכה ולמרות זאת… היא הייתה במצב הזה! היא עשתה את זה, ועכשיו אין לה שום דבר בחיים, תוצר של רשעות, כמו כל האלפי הנשים האחרות שנמצאו בארמון ולדעת רומי: הארמון המזעזע.
אבל בסך הכל, החיים היו יפים, היא לא עשתה כלום ממה שהיא רצתה לעשות בחיים, אבל היו לה חיים שהרבה אנשים רק יחלמו עליהם.
