הצד הרע / יהל בן נחמיאס

הלובן סביב מעורר בי אי שקט, ובכל זאת, שלווה.

המלחמה עודנה בעיצומה, כפגם על ציר הזמן האנושי.

אך אני כבר לא חלק ממנה.

מבטי הקר סוקר את המסדרון בו אני צועד. דפים. מסדרון המורכב מדפים. סופו אינו נראה באופק.

שני שומרים הוליכוני לאורכו, לבנים כעננים. עומדים הם משני צדדי. שומרים כי לא אברח.

לא הייתי אסיר, הייתי חופשי. ובכל זאת, משהו בי אינו שקט… תחושה שאיננה מרפה ממני ולו לרגע… דאגה? פחד?

אני דוחה את המחשבות. כל חיי לא חשתי פחד מעולם, עמדתי על שלי, מעולם לא נסוגותי מאתגר.

כאב.

"לא!" אני זועק

לופת את ראשי בידי. עוצר מלכת. שומרי לא הביעו כל רגש.

לא אתן לזיכרונות לפלוש אל מוחי. לא אתן מקום לכאב. במקום זה לא היה ערך לגילי המופלג, לגופי העייף, או למחשבותיי…

כאן רק למעשי ישנו ערך.

אני זוקף את ראשי וממשיך ללכת. גופי הצנום והנוקשה זז באיטיות מכאיבה. היה עלי להפגין כוח. כל חיי האמנתי בדבר, גם כעת זה לא ישתנה. אם אפגין כוח אוכל לעשות הכל. להילחם באי הצדק, לנקוט עמדה. לנצח.

הפסדתי כל חיי.

אך זיכרונותיי מסרבים לעזבני. עברי מסרב למוש ממני. אני מעוות את פני בכאב. חיי חולפים לנגד עיני, ובמסדרון, מתעוררים חיים בדפים.

חיי.

זיכרונותיי נפרשים לעיני כל. ליבי פועם בחזקה. מכל עבר ניבטים לעברי פני המחודדים. הקרים. גופי הצנום, הגבוה והחזק, שכעת רק שיווע למנוחה. ועייני הכחולות. הקרות. אף שמץ של טוב אינו ניבט מהן.

אני הרגתי אנשים. רצחתי חפים מפשע. בגדתי בחבריי ובבני משפחתי. פתחתי במלחמה.

חיוכי הקר ניבט מכל התמונות המזוויעות.

כעת עלי לשאת בתוצאות.

***

שומרי עוצרים. כך גם אני. ההליכה הגיעה לסופה.

מלפני בוהק, כה לבן וטהור. טוב.

אני מסב את מבטי. מסוכך על עיני בידי הגרומות. לרשע שכמותי אין זכות להביט אל האור.

ומיהו "הרע" בעצם? הרשע?

תווית.

תווית שהודבקה לאנשים כמותי. אנשים שהלכו אחר אמונתם. הלכו רחוק מדי.

כעת התווית התאימה לי. רשע.

בתחילה היו כוונותיי טובות. אך הלכתי רחוק מדי. ביצעתי מעשים שמעולם לא חשבתי שאעשה.

כוונותיי מושחתות.

אני חש בושה. על מעשיי. על החלטותיי. על חולשותיי.

עברי פולש אל ראשי. שוב.

אמרה.

אני נרתע. מישהו צופה בזיכרונותיי, מקשיב למחשבותיי. זהו הבוהק בעצמו, אני מבין. או לפחות, מי שהבוהק שייך לו.

דין וחשבון. זה הזמן.

אני צועד קדימה, מצמצם את עיני כנגד האור.  זוקף את ראשי כנגד האיום החדש הניצב מולי. או כנגד החופש המחכה לי.

אני ניצב בפני אדון העולם.

אני רע. תמיד הייתי. כל חיי הארוכים. כל הכאב שספגתי, כל הבגידות שעברתי, כל העצב שחשתי, כולם הפכוני למי שהנני היום. לרשע שכמותי לא מגיעה מנוחה. רק עונשים. ובכל זאת… הכאב בו חשתי כש…

אני מנער את ראשי, מנקה מחשבותיי.

כעת עלי להתרכז.

מכל עבר משתנות התמונות בדפי המסדרון. מתמקדות בנושא אחד. מעשי המושחתים.

טעויותיי.

אני עוצם את עיני בכוח. כל תמונה כצלקת. ככתם שחור על הנייר הלבן.

לו רק יכולתי לשנות. למחוק את העבר.

לפתוח דף חדש.

אך לא יכולתי.

עברי נותר בעינו, מכוער ושחור כמעשי המושחתים, או שמה אומר במעשי המושחתים.

עיצבתי אותו בעצמי. איני יכול לשנותו.

מחשבה הכתה בי. לא שלי היא. לא היו אלה מילים שהרכיבו אותה. ובכל זאת ידעתי את משמעותה.

"אתה אומר שאני טועה!?" אני צועק אל האור, קולי הצרוד מהדהד בין קירות הנייר. אני נאנח. "לו רק היה הדבר נכון… אך איננו יכולים למחוק את העבר כפי שאין ניתן לתקן דף שהושחת…"

לו רק… לו רק…

שעשוע.

"אה, אתה משועשע ממני?" אני שואל בשקט, משלב את ידי מאחורי גבי.

עיני מצטמצמות. "אני רע. כל חיי הייתי" קולי נדמה כלחישה. " הבה נגמור זאת מהר, באילו עונשים איענש?"

שקט.

ידיי נקמצות לאגרופים. " מה אתה מתכנן לעשות בי?!"

מחשבה חדשה. אני מסב את מבטי מהבוהק, שומט את ידיי לצידי גופי.

"אתה אומר שזו החלטה שלי?"

מבטי נתקל באקדחי, עדיין טמון בחגורתי כתמיד.

"שאומר לך מעשה אחד טוב שעשיתי בחיי?"

לראשונה זה שנים רבות, הופתעתי.

כיצד הוא יכול לסלוח לי? לבטל את עונשי?

לא לבטל. להקל.

אני נרתע.

אך מבין.

כל חיי, מילדותי ועד גילי המופלג, לא עשו לי הנחות.

ואני לא הנחתי לאף אחד. כל מי שעמד בדרכי, ולו בדך הקטנה ביותר, נהרג. נורה.

"מעשה טוב אחד…" אני ממלמל, משפשף בידי את סנטרי.

מבטי נתקל בחליפתי המושחתת, המלאה בדם. בחזי המרוטש.

אני מישיר מבט את האור, עיני התכולות מלאות בכאב.

"אם כך הסכת ושמע… הסכת ושמע לסופי הקודר"

***

נשמתי נשימה עמוקה.

עשן. אש. דם.

בשר חרוך.

ריחה של מלחמה.

אני זוכר את צליל נקישת החרבות. את צרחות אויבי נישאות בחלל האוויר. את קול ייאושם.

ידינו הייתה על העליונה.

אך ידעתי. כולם ידעו. קרב אינו תם עד שהמנהיג אינו מת.

זה תפקידי.

אני רע.

ואכן. הינה הוא שם. עומד מצדו השני של שדה האיבה, מנופף לעברי בחרבו.

"הטוב" אתגר את "הרע".

"הטוב" אתגר אותי.

הוא הסתער לעברי. פניו הזחוחות עוררו את זעמי. טיפש.

לא פחדתי ולו במעט. ומדוע?

כל חיי הרגשתי. כל חיי האמנתי. כוח אמיתי לא מגיע לאלו שנולדו איתו, אלא לאלו שיעשו הכל בכדי להשיגו.

אני הייתי מוכן.

זה ייגמר מהר.

"היכנע רייקו!" צעק לעברי המלך בעודו מסתער.

מפה הכל קרה כל כך מהר. שלפתי את אקדחי. יריתי.

הוא נפל.

שלולית של דם נקוותה סביב גופו של המלך הגוסס.

צעדתי לעברו. מגפי הוכתמו בדם.

"עוד תשלם על זה…" חירחר הלוחם. נמאס לי ממנו.

דרכתי על גרונו. צליל התפצחות מחליא נשמע תחת סולייתי.

זה נגמר.

"תיהנה בגיהינום" לחשתי למת. "אחי היקר"

***

רצחתי. הרגתי. הובסתי.

אני אמנם נחשב לרע, למושחת,

ואכן אני רע, איני מכחיש זאת…

אך הבה אספר לך מעט על הצד השני. על מי שנחשב ל"צד הטוב".

מלכתנו נחשבת לאלה, נפש טהורה שזה עתה נפגעה קשות ממות בעלה.

האמת שונה כל כך ממה שמראה המציאות.

האישה  ראויה לחבל התליין.

לראות את דמה… לחוש את נשמתה יוצאת… לנקום את נקמתי.

חלומי הגדול.

היא אינה ראויה לכס המלכות. לאחר מות אהובה לא התאבלה ולו יום אחד, מיד פתחה באש.

אש סמויה.

אך העם הולך שולל. מול כל האיומים… מול כל התככים… מול כל השקרים. מסרבים הם להכיר במציאות.

לעיתים היא אינה כפי שמראים פני השטח.

מת בעלה. מת אישה. ובכל זאת הוכתרה אקת מיד למלכה. המלאך הגואל.

השקר הגדול.

היא לא התכוונה לבזבז זמן על כס המלכות. היא פעלה במהירות.

שר האוצר רל נחטף בידי מלאכו הגואל.

לפחות אדם אחד יודע כעת מהי האמת.

היא הרעילה אותו. אך כמו תמיד הוסיפה קאץ'. הציבה לפניו בחירה בלתי אפשרית.

חתימתו על דף נייר בודד תציל את חייו. ומהו אותו מסמך? דף המקנה למלכתו את כל זכויות הכספים הממלכתיים.

את זכויות הגנבה.

ומה החליט השר? האם הקריב את חייו חסרי החשיבות ומת מות אצילים בכדי להגן על עמו, או להפך, הקריב אלפי חפים מפשע בכדי להציל את עצמו?

הממשלה מושחתת.

בחירתו ברורה.

אך מלכתו מושחתת אף ממנו. ניפצה היא את בקבוק הנוגדן אל מול פניו הבוכיים.

השר מת. חתימתו הושגה.

וכיצד אני יודע, אתה שואל?

כי הייתי שם. לא הייתי מסוגל לעבור על מעשה איבה שכזה מצד המלכה.

נקמתי תושג.

יצאתי מפינתי החשוכה בה הייתי חבוי.

המלכה הופתעה למראי.

פחדה.

אך אני לא.

ומה ההבדל בינה וביני בעצם?

שאני רע באמת ובתמים. הטבח הוא חלק ממני.

אתה מבין, האנושות נולדה רעה, זה מה שחשבתי בזמנו, טבע כולנו מושחת עד היסוד. אך נולדנו עם חולשה אחת.

טוב.

המלכה נכנעה לו. גם אם תהרוג, לנצח תחייה בצל חולשתה. בצלו של הטוב.

אני לא.

שלפתי את רובי. יריתי.

דמה של המלכה ניגר על רצפת השיש הלבנה.

סיפוק.

נקמתי בוצעה.

כעת נותרה רק הנסיכה.

***

חלקם הסופי של חיי הפתיע אפילו אותי.

אני רצחתי חפים מפשע. לקחתי את חיי אחי היחיד, הרגתי את אשתו.

דם רבים כל כך נתון על ידיי.

ובכל זאת.

לא הייתי מוכן ללחוץ על ההדק.

להרוג עוד ילדה אחת קטנה.

אני נכנע לחולשה?

נלחמנו רבות, אני והנסיכה.

שילחנו צבאותינו אלו באלו ללא רחם. רבים מתו. כעת גם ידיה הוכתמו בדם.

למרות גילה הצעיר הפתיעה אותי הילדה בהגיונה הטקטי. בחכמתה.

היא הייתה יורשת העצר, "המלכה אמרה". שונה הייתה מקודמיה.

אך למרות שונותה פותחה בינינו איבה. איבתה של הנסיכה על רוצח הוריה, אני. ואיבתי שלי כלפי מלכה טרייה, חסרת חטאים.

אכן. אני רע. חשקתי בשלטון.

הייתי בטוח כי רק איתי על כס המלכות יבוא שלום על הממלכה.

באותה עת הייתי עיוור. סירבתי לראות את הנפש הטובה שזה עתה עלתה לשלטון.

כמו בכל חיי, הייתי רע.

רצה הגורל ובמהלך אחד ממפגשינו על רכס צוקים רחב תקפה אותנו סופת שלגים.

עוצמתה הייתה מפחידה.

קשתינו, לוחמינו, חברינו, ברחו כולם.

בכוחותינו האחרונים בוססנו שנינו בשלג, אמרה ואני, אל מערה נחבאת.

שנינו נכנסנו.

המתח הורגש באוויר.

הייתי צריך לסיים את הקרב. לסיים את חייה.

כיוונתי לעברה את רובי. ידי רעדה.

היא התבוננה בי במבט נחוש, לא פחדה כלל.

אני פחדתי.

לא יכולתי ללחוץ על ההדק.

לא יכולתי לקחת את חייה.

היא הייתה "טובה" מדי.

ואני הייתי "רע" מדי.

בכדי לשרוד הכרזנו הפסקת אש. הקמנו מחנה צנוע בפאתי המערה.

היא התבוננה באש.

אני התבוננתי בה.

היא הייתה צעירה, ובכל זאת, מבוגרת.

סיפרתי לה את סיפורי. את צדי. הצד הרע.

סיפרתי לה כיצד טעו הוריה בהנהגתם. כיצד השלתה המלכה את עמה.

כיצד קמתי אני נגדם.

כיצד הלכתי רחוק מדי.

היא הקשיבה.

להפתעתי הבינה.

כל חיי האמנתי כי אני נכנע לטבעי האמתי. הרוע.

כי אני נלחם בחולשתי, הטוב, אך אולי הרוע הינו החולשה?

הרוע הוא נקמה. יצר הקיים בכולנו.

הרצון להילחם.

אכן. חולשה.

מלבד הקשבתה הראתה לי הצעירה את חכמתה הרבה.

היא ראויה למלוך.

אני לא.

גם אני הבנתי.

לראשונה זה שנים, הבנתי כי טעיתי. תפיסת עולמי לא הייתה נכונה.

הרגשתי כאב המצטבר בליבי. כל מה שבו האמנתי – מוטעה היה.

אך החזקים לא נופלים מפאת הכאב. הם קמים ממנו, חכמים וחזקים יותר.

בוססנו בשלג.

אני, פושע, "הרע", והנסיכה, חברתי החכמה, "הטובה".

נעמדנו על קצה הצוק הלבן. נוף האוקיינוס המרהיב נגלה לעינינו, גליו מתנפצים בפגשם את סלע הצוק.

נשמנו את האוויר הקפוא.

הבטתי באמרה, נפעם.

לעיתים המבוגרים נוטים להמעיט בחכמת הצעירים מפאת גילם. הם טועים.

הבטתי בה וראיתי מלכה.

היא פנתה אליי. הציעה לי הצעה מפתה.

החלפת צד.

רציתי. באמת שרציתי.

אך כיצד אוכל? ידיי הוכתמו בכל כך הרבה דם. כל חיי, בכאב ובקור, האמנתי כי אני הרע.

והינה מגיעה הצעירה ומראה לי את חכמת התמימות. תורה כה טהורה.

היא הושיטה לעברי ידה.

שערה השחור התנופף ברוח הקרה, מעיניה הירוקות ניבט רק טוב.

היא האמינה בי כי אהפוך לטוב.

אך האם אני מאמין בעצמי?

ידי רעדה בעודי מושיט אותה לעברה.

היה זה הרגע השמח ביותר בחיי. אך גם העצוב ביותר.

לא הבחנתי ולו לרגע בקשת נאמן אחד שנשאר לשמור על מלכתו.

הוא לא הבין.

ואני סלחתי לו.

חוד הפלדה נורה במהירות. הוא שיסף את חזי. חתך בליבי.

נרתעתי לאחור מעוצמת הפגיעה. מעוצמת הבגידה.

הנסיכה התבוננה בי בעיניים פעורות, בדיוק כמוני לא הבינה מה קרה.

אך אני לא ידעתי זאת אז.

רציתי לחיות.

אך זה היה מאוחר מדי.

נפלתי לאחור.

נפלתי מהצוק.

חיי חלפו לנגד עיני. מולי ראיתי את המלכה הצעירה בוכה. בוכה עלי.

היא באמת הצטערה כי מתי.

פגעתי במים. הכאב היה כאיין וכאפס לעומת ליבי המרוסק.

מי מותי האדימו מול עיני, חוסמים את קרני האור האחרונות שאראה. דמי שלי חסם את אורו האחרון של חיי.

לא חשתי בכאב החץ, בליבי הגוסס.

חשתי בכאב הבגידה.

דמעותיי נישאו על קצם הגלים לחוף.

מתי.

סיפורי נגמר. לא נותרו עוד מילים לומר.

הרגשתי את מבטו החד נעוץ בי. את מבט האור.

נרתעתי למשמע תגובתו, אך לא הופתעתי.

תוכחות.

עונשים.

כאב.

אני מפחד. אך מבין. כל חיי הייתי רע.

כעת עלי להיענש.

ובכל זאת. דבר נוסף שאמר הפתיעני מאוד.

הוא הבין.

הבין כיצד מהכאב צמח נבל.

הבין כיצד נכנעתי לאופל ודחקתי את האור.

לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה.

סוף סוף מצאתי שלווה.

***

כעת מבין אני את חולשות החיים ואת חזקותיהם. נולדנו כאשר בליבנו רוע, אך גם טוב. אף לא אחד מהם מחליש אותנו.

זהו עניין של נכון, ולא נכון. של אמת ושל שקר.

עלינו לקום בכל בוקר ולהודות על הדברים הקטנים.

לעיתים הנקמה מפתה היא, הרוע, החוזק.

אך אל לנו להיכנע לה.

עלינו לזכור כי חוזק אמיתי נובע ממקום נכון וטהור.

דווקא כשחשוך, קל יותר לראות את האור.

אני טעיתי.

אבל אתם, תבחרו נכון.

***

עד כמה אהבת את היצירה?