הקושי בשואה

היי קוראים לי חנה ואני בת 95 מרחובות כתבתי את הסיפור הזה בערך בגיל 11 כשהחיים היו קשים ובודדים בזמן שאתה מתמודד לבד נגד העולם הכול התחיל כשה עברנו לפולין ברגע אחד הכול השתנה מילדה רגילה  שהולכת לבית ספר נפגשת עם חברות בגן המשחקים לילדה שיום יום הימים נראים כאילו הולכים ומתקרבים לסופם ילדה שנמצאת בגדרות שאוכלת קליפות של תפוחי אדמה ילדה שרואה את ההורים שלה ואת כל משפחתה מוצאת להורג החיים לא פשוטים פה לאחר כבערך שנה הועברתי למחנה עבודה באושוויץ  והינה יום אחד החלטתי זהו היום זה ניגמר אני יוצאת מיפה לא הגיוני שילדה בת12 צריכה לעבור את זה הגיע הזמן לסוף אבל כמובן שלרגע אחד אחרי הבנתי שאני סתם משוגעת ושזה יהיה החיים שלי ואני צריכה להתחיל להתרגל לסבל הנוראי הזה ונכון שאין לי עם מי להיות כי המשפחה שלי נהרגה וחברים שלי נשארו במחנה עבודה בטרבלינקה אבל זה מה שיש לי כרגע ואני צריכה להתמודד עם המציאות והינה חולפים להם כמה שבועות ואני מקירה חברות חדשות… אבל ברור שגם לזה ישימו קץ אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה קרה כבר הדמעות בעיני לא פסקו כל מי שהיה לי כבר איננו זהו נשברתי לא ישנתי כל הלילה בגלל הדאגות המחשבות שאין לי יותר עם מי להיות עם מי לשתף ולחלוק משהוא שיבין אותי מה כבר רציתי והינה עברו להם שבועות חודשים ושנים ילדה כבר בת 14 לפתע נישמע בום חזק הסתכלתי מבעד לחור קטן בקיר וראיתי תנקים גדולים אבל הפעם לא של גרמנים אלה של האמריקאים וככה התחילה מלחמת העולם השנייה אבל הסוף הפעם היה שונה הקמנו מדינה הקמנו משפחות חקלאות פרנסה התיישבות ובעיקר אהבה בזכות זה הקמנו מדינה משל עצמנו מדינה יהודית בה כל אחד יכול להיות חופשי לחזור לחיים הקודמים שבהם אפשר לצאת לגן השעשועים אפשר ללכת לבית הספר האושר הגדול בליבי לא פסק  והינה אני היום אישה בעלת משפחה ילדים נכדים ואפילו 2 נינים קטנים אישה שגאה במה שעברה שיודעת את סיפור המדינה מאושרת ולא מפסיקה לחייך ולאהוב שזוכרת את סיפור חייה ואזכור לתמיד.