בין שדות וכפרים
בין הרים ויערות
ישנו עמק קטן, עמק הרוחות.
שם שוכנות קבע רוחות קטנות ויפות.
השמחה שם רבה ורוב היום הן רוקדות סתם כך בלי סיבה.
חוץ מרוח אחת, שהיא קצת יותר קטנה משאר הרוחות.
וגם קצת יותר אפורה מהן.
ולמרות האווירה הטובה, אותה הרוח, אינה מוצאת את עצמה באותו העמק יחד עם שאר הרוחות.
תמיד כשהיא מצליחה לחמוק מהעמק היא מגלה עולם טוב יותר
שבו היא באמת מרגישה רוח קלילה ומשוחררת כמו שהיא.
לא משנה כמה היא מנסה להתחבר תמיד היא מרגישה שונה, לא קשורה,
שכדי להיות חלק היא צריכה להיות מישהי אחרת, ומה לעשות שלה זה פשוט לא מתאים.
וככה בין הרוחות יושבת לה שם מסתכלת מהצד ומדי פעם נשרכת אחריהן בלית ברירה.
והכאב מצטבר, חוסר השייכות פשוט מרסק אותה מבפנים
היא הופכת שחורה וקודרת יותר ויותר, מרגע לרגע הסדק גדל ורוחה נשברת.
היא לא רוצה יותר!
וככה בלילה כשאף אחד לא רואה, אותה הרוח הקטנה רוקדת את מחולה, מוציאה את הכל בתנועתה.
את השבר, את הצער, את הרצון לשייכות, את הכל.
צועקת בקולה המתנגן כקולה של רוח את כל אשר על ליבה
ופתאום מתחיל טפטוף של גשם מעיניה, היא בוכה.
וככה עד הבוקר בוכה ורוקדת אותה רוח.
כי לא לימדו אותה מה לעשות
ולה אין שום פתרון אחר.
וכשהבוקר עולה והשמש זורחת, עם קרניים חמימות מסר לרוח שולחת:
"תבכי, ילדה, תבכי
כי הגשם משחרר והדמעות מקלות
אך זכרי ילדתי
הדמעות הכי יפות הן דמעות של אושר
והגשמים הכי רכים הם גשמי ברכה
וגם בימים סוערים כשהכל נראה שחור, מופיעה קשת, צבעונית ומאירה, מזכירה שמכל קושי נולד טוב.
ואז אפשר לבכות מאושר ולהמטיר בֶּרָכְּוֹת בְּרָכוֹת"
הרוח שומעת ואת מחולה מאטה,
שולחת מבט לרקיע וחיוך קט על פניה מעלה
כי האתמול מזמן עבר והיום כבר יהיה בסדר
וגם אם הקשת מהשמיים תעלם
בליבה המנשב של הרוח היא לעד תתקיים.
