הריסוס / דניאלה דין

החיים שלי. לא הרבה היו שמחים להתחלף איתי. כשענקים מניפים עליך כפכפים מאוד קשה לך להיות מרוצה מעצמך. אני ג'וני, מקק. אני גר בחור שמתחת למדרגות, יחד עם משפחתי: אב חד הורי (אמי נרצחה על ידי אדם נאלח עם נעל סניקרס צהובה), אחי הקטן, שון ושני אחיי התאומים, תומי וברוק.
סיפורי מתחיל כשיצאתי לביוב, להתקלח. בכמה תמרונים זריזים הצלחתי להיצמד לקיר בלי שאף בן אנוש יראה אותי, הייתי שבע רצון מעצמי. אך לא לזמן רב. כעבור כמה שניות, שמעתי את בת האנוש המפלצתית אומרת לביתה המפלצתית עוד יותר, את שמו של מושא פחדם של כל המקקים: ריסוס. צמרמורת קלה עברה בי בעודי חוזר במהירות לביתי המוגן, לא לזמן רב. בקרוב נצטרך לעזוב. החנקתי אנחה.
"אבא" אמרתי באיטיות, בחשש, פחדתי מתגובתו.
"כן?" שאל בנימה חשדנית, בעודו בולס פירורי חטיפי בוטנים שבני האנוש השאירו במטבח.
"בני האנוש… מתכננים ריסוס."
עיניו של אבי נפערו באימה. ברוק נכנס לחדר בעודו מפטפט בעליזות עם שון.
הוא נעצר כשראה אותי ואת אבי קפואים במקום.
"מה קרה?" הוא הרים מחוש (המחווה המקקית להרמת גבה)
"בני האדם מתכננים ריסוס." אמרתי בקצרה ויצאתי לכיוון המדרגות. אני חייב לגלות מתי הריסוס יתחיל.
מאחורי שמעתי את ברוק משתנק.
ריסוס הייתה מילה שלא אומרים, טאבו. הוולדמורט של המקקים.
רצתי בקלילות ועברתי את מחצית הדרך לפינת האוכל, כשראיתי אותה היא התנשאה אל על, היא הייתה בגובה של כ90 ס"מ!
היא חייכה חיוך מטורף כשראתה אותי, ודידתה לעברי. בגדיה היו ורודים, שערה הבלונדיני והמתולתל קפץ על גבה עורה היה בהיר, לחייה ורדרדות.
"מקקי!" היא שאגה, (או לפחות לי זה נשמעה כשאגה, בעצם, כל מילה של בן אנוש נשמעת כצעקה אצל המקקים.)
"איזה חמודי!"
נסוגתי במהירות לאחור והתחלתי לברוח, אבל הייתי איטי מדי, היא הושיטה יד שמנמנה ותפסה אותי חזק, ניסיתי להתפתל ולברוח, אך לשווא.
היא הלכה בצעדי ענק לכיוון חדרה שהיה בקומה השנייה, כשעלתה במדרגות, היא כמעט מעכה אותי כמה וכמה פעמים. יבבתי. היא פתחה את דלת חדרה בחריקה והכניסה אותי למגורי האימה שלה: ליד מיטתה המוצעת, במצעים ורודים, כמובן, עמד שולחן קטן ועגול.
אבל החלק המפחיד היה במי שישב מסביב לשולחן: בובה אחת, עם שמלה קרועה, שיער פרוע, ועין אחת חסרה, שלחה אליי חיוך מלחיץ. לידה ישבו עכביש ורוד, שנראה כאילו נלחם נגד חתול והפסיד, ובובת פינגווין ענקית שהיו עליה סימני צמיגים של מכונית.
לכל הבובות היו כוסות תה תחובות בידיהן.
"מגי!" שמעתי קול מלמטה, "ארוחת הצהריים מוכנה!"
"אני כבר באה אמא! אני סריחה רגע לטפל בחבר החדש סלי!"
הילדה המפלצתית שמסתבר שקוראים לה מגי, גררה כיסא ירוק בוהק לכיוון השולחן. היא לקחה כוס תה, הכניסה אותי לתוכה, ושמה אותה על הכיסא.
לאחר מכן, היא פתחה את הדלת יצאה בדידוי וטרקה אותה.
נאנחתי בהקלה, פרשתי את כנפיי ונחלצתי מהכוס לכיוון החריץ הקטן שבדלת. יצאתי ממנו. למטה ראיתי את מגי יושבת ואוכלת קוסקוס מתוך קערה ירוקה בדוגמת פרחים, ולידה ישבה ילדה בגיל העשרה, שדיברה בטלפון, מבטה נדד בחדר.
ואז היא ראתה אותי. היא התנשמה לרגע ולאחר מכן צווחה: "מקק!!"
אמה הגיחה במהירות מהמטבח, סביב מותניה סינר ירוק עם הכתוביות: "תאכלו את מה שבישלתי!"
בני אנוש, חשבתי לעצמי בתימהון. הגזע הכי מטופש מכול המינים.
האם שלפה נעל סניקרס צהובה והניפה אותה לעברי. 'למה זה תמיד סניקרס צהובה?' הייתה המחשבה האחרונה שחשבתי.
לפרוטוקול, מייד לאחר מכן נמעכתי למוות בידי נעל סניקרס צהובה ארורה.