בום!
בום!
בום!
הכל קורה בתוך שניות ספורות. אני מרגיש כאילו כל השמונה-עשרה שנים שעברו מסתכמות בשניות אלה. כאילו כל חיי תלויים בהחלטה הזאת, החלטה של רגע. הכל קורה בדקות, שניות ספורות, מהר כל כך. לרגע אחד אני רוקד לצלילי המוזיקה הסוחפת, מבלה עם חבריי את סוף השבוע ביחד לפני שנתקפל ונחזור לצבא ביום ראשון. והשניות הבאות, השניות שמכריעות הכל, מעורפלות, לא מובנות. צרחות, צעקות נשמעות מכל עבר. מצעדים קטנים, צעדי ריקוד. מחיוך מרוח על הפנים, חיים בלי בעיות, לקצה השני של העולם. אל אסון, אל ערמות של גופות, דם. האור הפך לחושך מוחלט. האור שבקצה המנהרה התרחק והתקווה נאבדה. התקווה האבודה מביאה איתה שאלות ותהיות. שאלות ותהיות שילדים בני שמונה-עשרה לא אמורים לעלות בדעתם, לא לחשוב עליהם. לא לחשוב על המוות הבא וקרב. ילדים בני שמונה-עשרה, כמונו, אמורים לחוות את הכישלון, אהבה, כעס וכל כך הרבה חששות אחרים אך לא מוות, הכל רק לא מוות.
מהומה נשמעת מכל עבר כשחברי הטוב ביותר, יאיר, ואני פותחים בצעדי ענק לעבר השיחים ומשתטחים על הרצפה הקשה. האבנים פוגעים בגופנו, שורטים, שוחטים אך הכאב הוא לא העיניין. כאבנו בחיים, כאבנו בטירונות, עברנו כאב. אך הכאב הזה, הוא מסוג אחר. כאילו לקחו סכין וחתכו כל איבר ואיבר בגופנו. כל היריות שבאוויר, הדם, הצרחות חותכים אותי. כל התקוות של אנשים מסביבי מתחילים בתחנונים ומסתיימים בבכי ודם, כל כך הרבה דם. הרעשי רקע סביבי מכניעים אותי עד שאיני מסוגל להביט סביבי כי מסיבה מסוימת, כל התקווה נאבדה ובכל רגע, אנחנו עלולים למות, להירצח. לא לוקח לי זמן להבין מה קורה כי, הם כאן. הנשק על כתפי. שנינו שומעים את צעקותיהם של המחבלים הארורים. ״אללה ואכבר..״ לצד צמד המילים הללו נשמעות צעקות של נשים, גברים המתחננים על חייהם. צועקים בתחינה מרה על כך שמשפחתם מחכה להם בבית עם אוכל חם, הוריהם מחכים להם. אך הם לא שומעים. הם אוטמים את אוזניהם, כאילו שמו אטמי אוזניים ויורים. הם יורים ללא רחמים. הורגים. רוצחים אחד אחד כאילו אנחנו לא בשר אדם. בני אדם. היריות נשמעות מכל עבר, מקפיאות את דמי. אני מביט מסביבי ותוהה היכן נמצא אדם, חבר קרוב. כשנשמעו היריות הוא רץ אל הלא נודע, כמו כולנו. אני תוהה אם הוא בחיים.
כשמבטי מתקבע בחברי, יאיר, שנינו מסכימים בעינינו לעזוב את המחבוא שלנו ולנסות להציל כמה שיותר אנשים. אם אנחנו נמות, לפחות נמות עם הידיעה שהצלנו כמה שיותר אנשים שיזכו לחיות ולהקים בית בישראל. יזכו להראות להם שאנחנו חיים וקיימים בארצנו ולא נעזוב לעולם. אנחנו קמים וכל אחד מסתתר מאחורי עץ. הנשק לצידנו. השם לצידנו. הפחד זורם בעורקיי אך הוא רק מחזק, מרים אותי לנסות. אני מטעין את האקדח וממלמל ליאיר, ״שמאלה שלך, ימין שלי.״ הוא מהנהן ויוצא לפעולה. אני סוקר את השטח הומה האדם והצרחות מהדהדות באוזני, עוטפות אותי כמו הרוח הקרירה של תחילת אוקטובר. אני לוקח נשימה ויוצא מהמחבוא. אני מבחין בשלושה אנשים מפוחדים, רועדים מתחת לשיח קטן ורץ אליהם. ״היי, היי,״ אני מרגיע אותם כשהם הולכים אחורה מעט כשהם מבחינים בי, נרעדים מהמחשבה שאני אחד מהם. ״בואו אחריי,״ אמרתי ברוך שלא זיהיתי בקולי. עם כל המהומה אני שומר על קור רוח. אני חייב. קולי הרגיע אותם מעט והם עקבו אחריי. עצרתי ליד הבמה של הדי ג׳יי, מתחבא יחד איתם וחושב לאן אני אקח אותם. אני סוקר את השטח ו..
בום! בום! בום!
היריות ממשיכות להגיע ללא רחמים. הצרחות ממשיכות. האקדחים יורים ללא רחמים. הם יורים לכל עבר, בכל אחד. לא משנה דת, מין, העיקר להרוג את היהודים. אני בולע רוק ומתפלל להשם שיתן לי משהו, משהו שאוכל להסתיר את האנשים האלו שהם בסך הכל רוצים להגיע בבטחה לביתם. מקום מכסה. מיד אני מבחין ברכב שטח גדול והולך לשם. ״חכו כאן, בבקשה.״ אמרתי ולא חיכיתי לתגובתם, רצתי אליו ובדקתי שאין בו נפש חיה. חזרתי אליהם ואמרתי להם לעקוב אחריי. ״תכנסו לכאן!״ אמרתי. שלושת האנשים נכנסים לרכב מבוהלים. ״היי!״ נער שמראהו תואם לילד בן שמונה-עשרה עוצר אותי. ״מה אנחנו אמורים לעשות?״ שאל בפאניקה, הסתכל לכל עבר בפחד. ״חכו כאן, בבקשה. עוד שניה אגיע. תסתתרו.״ הוא בולע את רוקו וכשאני מסובב את גבי הוא אומר, ״תמהר, בבקשה.״ אני מהנהן ותוהה אם זה הצעד החכם להשאיר אותם שם לבד כשהם לא חמושים ומצוידים באקדחים, אך אין זמן לתהיות, אני שולח את המחשבה לאוקיינוס הגדול ויוצא לפעולה. אני מוצא עוד חמישה אנשים מתחבאים מתחת לשיחים, חוששים לחייהם. ״עומרי! בשעה שלוש!״ קולו של יאיר מפקס אותי ואני שם לב למחבל שעומד לירות ישירות לליבי. מבלי לחשוב, אני מרים את האקדח ויורה בו מטווח אפס. הוא נופל על הרצפה ואני זז לאותם אנשים. ״מה קורה כאן!״ חמישתם אומרים בו זמנית בבהלה. ״אני לא יודע,״ קולי כנה. ״בואו אחריי.״ אמרתי והם לא שאלו אף שאלה ועקבו אחריי. בריצה, הבאתי אותם לרכב בתקווה שאותם אנשים עדיין חיים שם. כשהגענו, מצאתי את שלושת האנשים שחילצתי קודם לכן, רועדים מפחד. אני מרגיש רע כשאני מסתכל על שלושת הנערים יושבים מכווצים ומפוחדים בפינת הרכב.
