השבת הרגילה/ שני תמר צוברי

בוקר רגיל, שבת רגילה. 

הציפורים מצייצות, השמש מאירה 

וכולם מחכים לפתוח את השבת 'הרגילה'.

הכל היה רגיל עד אותה השנייה 

ופתאום – אזעקה, כולם בתדהמה. 

בום ועוד בום – הבית רועד. 

אנחנו לא מבינים ומתחילים לפחד. 

מה קרה? מה נהיה? אף אחד לא מבין – מה עצר את השבת הרגילה. 

לאט לאט הכל מתחיל להתבהר  

ואנחנו מתבקשים להישאר בהסגר. 

פתאום שומעים את המילים "פצוע… הרוג" 

וליבנו מתחיל ללכת לאיבוד. 

לאט לאט המספרים עולים, עוד פצועים, עוד הרוגים 

וכל מה שאנחנו חושבים עליו זה- מה עם המשפחה? מה עם החברים? 

האם הם בסדר? אנחנו לא יודעים. 

מה קרה? מה נהיה? כולם מתחילים קצת להבין – מה עצר את השבת הרגילה. 

כמה שעות עברו, אך המצב אינו השתנה. 

מספרי ההרוגים והפצועים בשמיים, 

50, 100, 120, 200!! 

פתאום, נשמעות המילים "חטוף… חטופה" 

הלב מתחיל לשקשק ומהעין זולגת דמעה.

עוד דמעה ועוד דמעה, זה לא מפסיק. 

הפחד מתגבר ועל הלב הוא מעיק. 

כולנו כבר מבינים – אנחנו במלחמה!

מה קרה? מה נהיה? כולם כבר מבינים – מה עצר את השבת הרגילה. 

כיום, המלחמה עוד ממשיכה, 

החטופים בעזה, החיילים נלחמים, 

אך האזעקות – ברוך ה', פסקו לחלוטין. 

עם הזמן חזרנו לשגרה, 

יום לימודים רגיל, חוגים ואירועים. 

אך אנחנו עדיין לא שוכחים את הפצועים, ההרוגים, החטופים והחיילים, 

את המשפחות שנלחמות בכל יום ויום ללא הפסקה, 

בתקווה שילדיהם היקרים יחזרו אליהם במהרה. 

הכל כבר קרה, הכל כבר היה, וכולנו מקווים שאותה השבת 'הרגילה' לעולם לא תחזור על עצמה. 

עד כמה אהבת את היצירה?