אני מפחדת.. עצוב לי.. קשה לי.. אני לא יודעת מה לעשות..
איך אני ממשיכה את החיים שלי עכשיו?
כך אמרה והרגישה אביה כשסיפרו לה את המקרה הנורא מכל בחייה.
לפני שבועיים, ערב יום שישי, בירושלים, משפחת פרידמן יושבת בשמחה ובצהלה בשולחן הקידוש, וסועדת ושרה שירים קדושים של יום השבת, ומזמרת מזמורים מרגשים.
כולם מספרים שהבית של משפחת פרידמן היה מלא באור ואהבה, יותר מכל הבתים בשכונה.
האבא הינו דוד פרידמן, והוא היה הרב של ירושלים.
אשתו, רימונה פרידמן, מורה באולפנת ירושלים.
לדוד ורימונה 3 ילדים. הבכור, גלעד שגילו הוא 14, לומד בישיבת אור הציון. האמצעית, אביה, שגילה הוא 12, לומדת באולפנה. והקטנה ביותר היא אדל, וגילה הוא 7, לומדת בבית הספר אתרוג.
משפחת פרידמן הרגישה שזו השבת הכי טובה ויפה שלהם, אז הם החליטו לצאת אל השכונה ולקרוא לכל האנשים הנמצאים בבתים או המטיילים בחוץ, וללכת יחד אל בית הכנסת "מרדכי הצדיק" ולשיר שירי קדושה.
כל האנשים שמחו והתלהבו מהרעיון הנפלא של המשפחה, והצטרפו אליהם לבית הכנסת, לאט לאט כל השכונה הגיעה..
כולם שרו, רקדו ונהנו! במיוחד משפחת פרידמן!
לאחר שעה קלה של שירים ושמחה ואושר, האנשים החלו להתקדם אל עבר היציאה מבית הכנסת בכדי לחזור אל בתיהם, וחיוך ענק היה על פניהם..
ברגע שהאנשים יצאו מבית הכנסת נשמעו קולות רבים וחזקים מאוד של יריות!
כולם נשכבו על הרצפה בבהלה וחלק מהם גם החלו לבכות ולצעוק מפחד..
אף אחד מן האנשים לא הבין מאין הקולות מגיעים ומה קרה..
לאחר כ2 דקות האנשים קמו מהרצפה והביטו סביבם,
קולות של אמבולנס ומשטרה נשמעו ברחובות.
דוד ורימונה תפסו את ילדיהם ובדקו שכל הילדים נמצאים איתם,
אך הם לא מצאו אחד, והוא גלעד. דוד ורימונה נלחצו כל כך.
חיבקו את ילדיהם וניסו להבין היכן גלעד. הם צעקו ברחובות ושאלו אנשים, אך האנשים אינם ידעו איפה גלעד.
משפחת פרידמן הבחינה ב2 שוטרים המסתובבים ברחובות , הם תיארו לשוטרים את גלעד, ושאלו אותם האם הם יודעים היכן הוא.
השוטרים שתקו לכמה שניות.. המשפחה חיכו לתשובת השוטרים..
וכשהשוטרים פתחו את פיהם ודיברו, המשפט שהם אמרו היה:
"היריות ששמעתם הם של מחבל.. אתם הייתם בפיגוע, וברוך ה' ניצלתם, אך מצאנו את בינכם כשליבו הפסיק לפעום.. הוא נפטר.. אנחנו מצטערים."
המבט שהיה למשפחה היה כל כך קשה. פיהם היה פעור.
דמעות החלו לזלוג מעיניהם. בכי חזק וכואב של אביה נשמע..
אדל הסתכלה על אחותה אביה, חיבקה אותה חזק מאוד והחלה גם היא לבכות..
המשפחה חזרה לביתה, התיישבה על הספה, ההורים והבנות נשברו, לא הבינו מה לעשות..
אביה אמרה שקשה לה, שהיא שבורה, שהלב שלה התרסק, שעצוב לה מאוד, שהיא לא יודעת איך להמשיך את חייה.
המשפחה ישבה שבעה, והלבבות של השכונה התפרקו..
כולם סיפרו על כמה גלעד היה נסיך אמיתי.
כמה הלב שלו היה גדול. סיפרו על כמה שהוא היה בן אדם טוב וישר והגון.
הבכי לא הפסיק.
ואז, הגיע אל השבעה איש שאחד אינו מכיר, ואמר כך: "נכון שזה כואב, נכון שאתם חושבים שזה הסוף, נכון שאתם לא יודעים איך להמשיך את חייכם, אבל תמיד תזכרו שהכל זה לטובה! תדעו שעכשיו טוב לו! הוא על יד ה' והוא שומר עליכם!
שהוא יודע את אמת החיים!
זה לא הסוף! אני בטוח שהדבר היחיד שגלעד רוצה עכשיו זה שתמשיכו ותתקדמו בחיים שלכם ותצליחו ותתחזקו!!
והוא איתכם תמיד!
משפחת פרידמן האבלה ניגבה את הדמעות, חשבה לכמה שניות, ואז דוד פרידמן אמר: "וואו! אתה בן אדם טהור. אתה בן אדם ישר.
ואתה חיזקת אותי מאוד. אני מודה לך מאוד איש יקר. אני אזכור את מילותיך המרגשות והמחזקות בכל חיי!"
רימונה פרידמן אמרה אל האנשים הבאו לנחם:" תהיו אנשים טובים, אל תעשו רע, אל תפגעו, אלא תעזרו. עם ישראל חי!"
תגובה אחת
ואוו