השימוע/ טוהר שמואלי

"אתה עשית מה?!" שאג דימיטרי.
"הוא-" ניק ניסה להתווכח.
"ניק! באמת! שניכם הסתבכתם עכשיו! אתם מבינים?! המסדר לא יכול לעזור לכם לצאת מזה!"
"דימיטרי." טום צעד קדימה. "אנחנו מבינים. אנחנו מצטערים, אוקי? יש לנו משפט ביום שני אז במקום לצעוק עלינו תאמר לנו מה לעשות, טוב?"
דימיטרי הרים את ראשו. הוא נעץ מבט חודר בטום. "מה בדיוק קרה שם?"
"ניק – כמו שאתה בטח יודע, קצת חסר סבלנות ומוח. הפגישה שלנו (כמו שאמרת) הייתה צריכה להתקיים בחמש. הבעיה היא… שבחמש דלתות האולם שלהם עדיין לא נפתחו אז ניק שלנו החליט להקדים."
"ניק!"
"ניק לא אשם. זה גם אני." אמר טום. "מישהו מהעליונים אצלם יצא אלינו.. ונלחם בנו- אממ.. בי. הוא נלחם בי כי ניק ברח. אז אממ..  כן." אמר טום במבוכה. "אבל היי, אני די בטוח שהוא עדיין חי…"
"יש לו צלקת לאורך כל העורף והלחי, טום! זה דרייק סמית', אתה יודע מה הוא יכול לעשות לנו.."
"אתה רואה, אמרתי לך שהוא עדיין חי". אמר טום.
"טום. עוד פעם אחת שזה קורה אתה תצטרך לשבת במאסר על ניסיון לרצח. עכשיו המסדר יטפל בזה. תבוא לשימוע שלך בשני, אני מבטיח שנשחרר אתכם מזה. אבל- פעם אחרונה." הבהיר דימיטרי.
טום קד בהקלה. "תודה, דימיטרי". ניק עשה כמוהו.

__________________________________________________________________________

"השימוע מחר טום! תתאפס!"
"אני מאופס".
"אני רוצה לדבר עם דימיטרי. שידאג להוציא אותך מזה". אמרה כרמן, אשתו.
"הוא לא הכניס אותי לזה, כרמן".
"אז מי כן?"
"ניק".
"הוא אח שלך טום, תתבגרו כבר שניכם. אם זה לא יסתדר הילד שלך יגדל בלי אבא… תחשוב גם עליו." אמרה כרמן בכעס ויצאה מהחדר.
טום התיישב על המיטה. המחשבות שלו נדדו: שימוע. ג'וליאן. שחמט. ג'וליאן. פלאפל. ג'וליאן. כרמן. ג'וליאן.
ג'וליאן… טום התנשף בכבדות. השימוע… מאסר… ג'וליאן…
"אבא?" ג'וליאן נכנס לחדר, הוא התיישב ליד טום אביו על המיטה. "אתה תישאר תמיד נכון?"
טום בלע רוק. "כן ילדון…" הוא כרך את זרועותיו סביב ג'וליאן לחיבוק. ג'וליאן החזיר לו חיבוק. "אתה תכעס עליי?" ג'וליאן הרים מבט אל אביו. "בגלל משהו טיפשי?"
"לא חושב". טום זקר גבה ופרע את שערו החום – בהיר של ג'וליאן.
"מגניב.." מלמל ג'וליאן וחייך לעצמו. הוא התנתק מהחיבוק ונעמד מול אביו – טום. "קיבלתי 42 במתמטיקה" אמר.
טום צחק. ג'וליאן חייך במבוכה.

__________________________________________________________________________

ביום שני… 09:00…

הם נכנסו אחד אחרי השני. אחיו של טום – ארתור, ליאון, אדוארד וניק.
"שתדע טום, בגללך אני צריך ללבוש חליפה. לא לבשתי חליפה מכיתה ד!" ארתור התבדח. זה לא העלה את מצב רוחו של טום במיוחד. הוא חשב על ג'וליאן. הוא חשב על כך שאם… זה לא ילך הכי טוב שבעולם אז ג'וליאן יחיה בלי אבא. בלעדיו. טום זייף חיוך.
"תתארגנו, עוד חצי שעה יוצאים". כרמן הרימה את ג'וליאן. "איפה ג'ק והאחרים?"
"הם צריכים להיות כבר שם." אמר אדוארד.
טום התיישב בסלון. הוא טמן את ראשו בכפות ידיו. ליאון התיישב לידו, הוא הניח יד על כתפו. "טום." אמר. טום לא הגיב. "אחי… הכל טוב, אוקי? לא הרגת אותו. התוודית זה יוריד לך מהעונש…"
"ליאון. הייתי צריך להרוג אותו". סינן טום. "הוא כן היה צריך למות. זה כן היה הוא. זה האחד שהמסדר חיפש את השושלת שלו במשך 200 שנה בערך. קוראים לו דרייק סמית', בן 42, רצח 29 אנשים, שדד שני בנקים בניו יורק, אין אישה, אין ילדים, נצר אחרון למשפחה שלו מה שאומר שאם אנחנו מחסלים אותו כל השושלת שלו תימחק". סיים טום בחצי חיוך ניצחון וחצי חיוך מובס – סוף סוף הוא הרים את ראשו.
מישהו דפק בדלת. ניק פתח.
"ויל! חשבתי שאתה כבר שם" הוא אמר. ויל הוא נער בן 14, מאיזושהי סיבה גם אותו גייסו למסדר. אותו ועוד ארבעה חברים שלו. דימיטרי אומר שהוא ילד מיוחד אבל ניק אף פעם לא ראה בו משהו מעבר לילד מעצבן שרק ניסה להרגיז אותו כל הזמן.
"אהמ, זה נראה כאילו אני כבר שם?" גיחך ויל.
"אממ.. לא."
"אז לא. אני לא שם אני פה".
"אבל אמרת שאתה הולך עם אבא שלך ישר לשם ו-"
"אז זה הקטע שאמרתי – שיקרתי". ויל חלף על פני ניק.
"טום…" ויל נעמד מול טום. "רק רציתי לומר, אם זה.. לא ילך טוב אז-"
"ויל, הכל יהיה אחלה, באמת, אני מרגיש טוב עם זה".
"אל תשקר טום". ויל זקר גבה. "אני רואה שאתה משקר לי, יש לך פרצוף כזה…"
"אתה אומר שזה ילך נורא?" טום היטה את ראשו.
"לא, לא!" ויל צחק. "זה יהיה מצוין".
"בואי איתי רגע". טום נעמד באיטיות, הוא הביט בויל בכאב. הוא נאבק בדמעות שאיימו לפרוץ.
הם הלכו לחדרו של ג'וליאן שהיה ריק באותן דקות.
"טום, הכל יהיה אחלה. הם יגנו עליכם. עליך." הבטיח ויל.
"זה לא אני, זה ג'וליאן".
"מה איתו?" ויל התיישב על מיטתו של ג'וליאן – מול טום.
"אם.. כן.. תשמור עליו, שלא יהיה לבד."
"טום!"
"ויל, אמרתי אם. רק אם.."
ויל חייך אליו. טום כרך זרועותיו סביב כתפיו. ויל התמסר לחיבוק. "אני סומך עליך, ויל". אמר בשקט.
"אתה לא הולך לכלא, טום". לחש חזרה ויל.
מישהו מהסלון צעק: "יאללה, יוצאים!" וטום, נחרד ומזועזע יותר מאי פעם יצא עם כולם לבית המשפט.
הם נסעו בשני רכבים שונים. שברולט שחורה ובנטלי כחולה.  בשברולט כרמן נהגה, טום ישב לידה וג'וליאן, ויל וניק ישבו במושבים האחוריים. בבנטלי הכחולה ליאון נהג (מה שהיה לדעתם של כולם דבר מזעזע מאוד) ליאון נוהג כמו חיה לדעתו של אדוארד. בגיל 18, חצי שנה בערך אחרי שהוא הוציא רישיון הוא הספיק פעמיים לעשות תאונה עם אוטובוסים ופעם אחת הוא נרדם  באמצע הנהיגה והתנגש בקיר זכוכית של תחנת אוטובוס. הרבה זכוכיות היו שם…
הטלפון של כרמן רטט והכיתוב ג'ק הופיע על הצג. טום ענה במקום כרמן. "הלו?"
"איפה אתם?"
"בדרך".
"תמהרו. מסתבר שהקדימו את זה.."
"זה אמור להיות עוד ארבעים דקות בערך! למתי הקדימו את זה?"
"לעכשיו".
טום החוויר מלחץ.
"הקדימו את השימוע".
באותו רגע, כרמן, שקיבלה לפני שנה וחצי דוח על נסיעה איטית מדי, לחצה על דוושת הגז בחוזקה, המנוע שאג והרכב דהר לאורך הכביש המהיר.
אנחנו מגיעים עוד כמה דקות – טום סימס אל ג'ק.
ובאמת, תוך כמה דקות הרכב נעצר.
הדלתות הקדמיות של השברולט נפתחו, כרמן יצאה, ויל יצא, ג'וליאן יצא, ניק יצא וטום – יצא מתנשם אבל יצא.

__________________________________________________________________________

"איפה האישור שלך ילד? אתה לא יכול להיכנס אם אין לך קשר משפחתי לנאשם". השומר בכניסה פנה אל ויל.
"אממ… תשמע גבר, אני אעשה איתך עסקה. אני אתן לך שטר ואתה תיתן לי להיכנס".
השומר רכן אל ויל כממתיק סוד. "כמה?"
"אני אתן לך את השטר הירוק הזה.. של העשרים…" ויל תחב יד בכיס מכנסיו "חכה אני אמצא את זה…"
"יותר".
"חמישים?"
"עוד."
"מאה?"
"תוסיף, תוסיף".
"מאה ושקל מחיר אחרון".
"נו?"
"עשרים. אתה מכניס אותי או לא?"
"ילד לך לאבא שלך, אני לא מכניס אותך!"
"שקל אחד?" הציע ויל בחיוך זחוח. פניו של השומר זעפו. "לא?" ויל התרחק כמה צעדים אחורה.
"הנה האישור". ג'ק – אביו של ויל הגיח מאחוריו. "תכניס אותו".
השומר הזדעף עוד יותר. "עשרים שקל?" שאל בתקווה.
ויל צחק וגלגל עיניים. הם נכנסו.
האולם היה רחב ידיים. קירות חלקים, ריצוף פרקט, דלפקי שיש חלקים, כיסאות מרופדים בעור שחור חלק, האולם היה מוזר, לא כמו חדרים או אולמות רגילים של בתי משפט. באולם היה את עמדת השופט שהייתה מול עשרות כיסאות, וליד העמדה משני הצדדים עמדו שש כיסאות מצד ימין של העמדה ושש כיסאות מצד שמאל של העמדה. אחד אחרי השני הם התיישבו במקום. טום וניק ישבו בשורה השנייה של הכיסאות שמול עמדת השופט. כרמן, ג'וליאן, ויל ולונה ישבו שורה מאחוריהם- בשורה השנייה.
וג'ק, ליאון, אדוארד וארתור ישבו בכיסאות של השורה השלישית.
"בשביל מה יש את הכיסאות האלה שליד השופט?" שאל ג'וליאן את ויל.
"הכיסאות שאלה שמורים לשנים עשר חברי המועצה". אמר ויל. "לא תמיד הם נמצאים אבל עדיין שומרים להם מקום".
ג'וליאן הנהן.
מישהו נכנס. דימיטרי.
כרמן נעמדה בזעף וטום הסתובב אליה מנסה לשוות לעצמו מראה רגוע ובטוח. "כרמן, שבי.. הוא לא יכול לעשות שום דבר מעבר למה שקבענו".
דימיטרי התיישב בקצה האולם. הוא נראה שליו באופן מעצבן.
חמישה חברי מסדר שטום זיהה נכנסו – אחיו של דיימון, ריצ'רד, זאק, כריס והבת של קתרין.
זאק חייך אליו באגודלים זקורים.
טום התחיל לחשוב שהכול יהיה בסדר, הכל טוב, הייתה להם משימה, היא נכשלה, הם לא ילכו לכלא בגלל זה – אבל אז… חבר המועצה וולטר נכנס. הוא נעץ בטום וניק מבט חודר ורצחני, מבט שאמר "חכו, חכו, נשמות…" והתחושה הטובה המעטה שהייתה בבטנו של טום הסתלקה.
טום זכר את מה שדיימון אמר לו- לפחד יש ציפורניים.. תתקרב אליו לאט, הוא יספיק לשרוט אותך. תתקרב אליו מהר, בשנייה, במהירות.. הוא לא יעשה לך כלום כי עד שהוא יסתובב לראות מה אתה עושה אתה כבר תתנפל עליו מכל הכיוונים – זה לא משפט כזה הגיוני לדעתו של טום אבל הוא החליט. הוא ינצח.
טוב.. זה מה שהוא החליט עד הרגע שהשופט נכנס לאולם וטום היה מזועזע לראות את המבט החמור שהיה פרוס על פניו. הוא התיישב בכיסאו באיטיות, מבטו עובר ובוחן את כולם.
אחרי שתי דקות בערך לאולם נכנסו עוד כמה חברי מסדר שהתיישבו ואז זה התחיל.
דימיטרי הזדקף בכיסאו, מסוקרן.
השופט הזדקף בכיסאו, מחייך באימה.
טום הזדקף בכיסאו, נחרד.
כרמן הזדקפה בכיסאה, עצבנית.
ג'וליאן נמרח על הכיסא, חושש.
"למה הוא שם פאה לבנה מכוערת?" ג'וליאן שאל את ויל. הוא אמר את זה בקול רם מדי.
השופט שמע והאדים. טום שמע ובלע נחרת צחוק.
ויל חייך אל ג'וליאן. הוא חיכה השופט יסיר מהם את עיניו ואז לחש לו בחזרה – "תאמין לי שגם בלי פאה לבנה מכוערת הוא מכוער באותה מידה".
__________________________________________________________________________

בינתיים השימוע לא הלך כל כך טוב.
טום צבט את גשר אפו בכעס.
"ניק?!" צעק דימיטרי בתוך ראשו של ניק.
טלפתיה.
ניק שמע את דימיטרי אך הוא לא ידע איך לענות לו.
"ניק, אם אתה שומע אותי תכחכח בגרון".
ניק כחכח בגרונו. טום הסתכל עליו וגלגל עיניים. טום היה מתוסכל.
"תעמוד". אמר דימיטרי. "ותאמר כל מה שאני אגיד לך לומר".
ניק כחכח בגרונו הפעם באמת, הוא נעמד. הוא הקשי לדימיטרי ואמר כל מילה באופן ברור.
"אני מצטער כבוד השופט, אבל.. טום הוא אחי ואני מכיר אותו הוא לא עושה דברים רעים". (למרות שלניק היה קשה לומר את זה).
"האיש שטום כמעט הרג היה איש מסוכן רק שהרפובליקה עדיין לא יודעת את זה". (ניק לא ידע מה זה רפובליקה). "האיש הזה הוא רוצח! הוא הרג עשרות אנשים. טום עשה רק צעד נועז, טום רק ביצע משימה שקיבל מגבוה! וכולנו יודעים שהאיש הזה עדיין חי". ניק המשיך לעמוד.
"תשב". ביקש השופט.
ניק לא ישב. לא בגלל תעוזה או משהו בסגנון, הוא לא ישב כי דימיטרי לא אמר לו לשבת.
הקשר בין ראשו של דימיטרי לראשו של ניק התנתק ודימיטרי לא יכול היה להגיד לו לשבת. דימיטרי הסתמך על המוח הסביר של ניק שיודע -אם השופט אומר לך לשבת אז אתה תשב.
ניק לא ישב. הוא חיכה לדימיטרי… חיכה לדימיטרי שיאמר לו.. דימיטרי שלא יכול היה לומר לו…
"תשב," אמר השופט בתוקף.
טום נעמד וגרר את ניק בחזרה לכיסא.
"שמעתי מספיק!" אמר השופט. "נערוך הצבעה בין חברי המועצה, מי חושב שיש לבטל את האישומים?"
להפתעתו של טום – וולטר ועוד שני חברי מועצה הרימו את ידם.
"מי חושב שיש להרשיע? אני חושב שזה כבר ברור לנו.." שאר חברי המועצה והשופט הרימו את ידם.
השופט הרים את פטיש העץ שלו. "הנאשם נמצא אשם". לפני שהוא דפק עם פטיש העץ על השולחן הוא העביר מבטו על חברי המועצה. "כן?" הוא שאל אותם.
"טום מייקל ג'ונסון, בגין תקיפת עובר אורח וניסיון לרצח נגזר עליך 17 שנות מאסר". השופט דפק עם הפטיש על השולחן.
טום נעמד בזעם. מוכן להילחם בשוטרים שיבואו לקחת אותו לכלא.
שני שוטרים נכנסו.
דימיטרי טמן את ראשו בכפות ידיו. כרמן החניקה יבבה. ויל תפס את ג'וליאן. ג'ק קמץ את ידיו לאגרופים.
"ג'וליאן…" טום הביט בבנו. "הכל בסדר, טוב ילד?" טום הסתכל על ויל. "הבטחת". הוא אמר. ויל הנהן, מחניק את הבכי.
השוטרים התקרבו אל טום. יודעים שהוא יכול להימלט מהם ברגע. טום קמץ אגרוף. התכונן להילחם, אבל אז… ג'וליאן… טום הירפה את האגרוף בצער, נתן לשוטרים לאזוק אותו ולקחת אותו איתם.
"טום!" צעקה כרמן. ג'ק עצר אותה.
טום הוכנס לניידת. החלון היה חצי – פתוח אז טום דיבר, הוא התאמץ לפרוס חיוך על פניו כשאמר. "ג'וליאן.. אני אחזור, מבטיח". אמר לבנו. "כרמן…" הניידת פתחה בנסיעה. טום הסתכל על ויל וביטא את המילה "הבטחת" ללא קול.
__________________________________________________________________________

דקה קודם… (נקודת מבטו של דימיטרי)

השופט יצא מהאולם. יצאתי אחריו. משהו בי בער. הוא לא מי שהוא אמר שהוא – ניקרה בי המחשבה.
הוא הסיר את הפאה הלבנה מעליו באחד החדרים. אני ראיתי את זה.
דרייק סמית'.
הצלקות. הצלקות על העורף והלחי.
אי אפשר היה להתבלבל.
זה היה הוא.
בטוח.
"דרייק?" פלטתי.
הוא הסתובב עם אותו חיוך מאיים שהיה לו כשפגשתי אותו לראשונה.
דרייק סמית'.
"דימיטרי… אתה רוצה גם ללכת לכלא?" דרייק היטה ראש באימה.
כן. זה דרייק סמית', שהיה השופט המתחזה, שהכניס את טום לכלא, שרצח 29 אנשים, שהיה האיום הכי גדול על המסדר.

_________________________________________________________________________