לפעמים, יש לי כל כך הרבה דברים בראש, עד שהוא מתחיל לכאוב. וכשהמוח שלי כל כך עסוק בלהחזיק אותי, אני לא יכולה סתם לשבת. גופי לא יכול מבלי תנועה. הוא צריך, הוא צריך משהו שיתעל את המחשבות שלי לקו אחד או שרבוט…
היום, הראש שלי עמוס במיוחד.
אני חייבת לעשות משהו. רגליי מוליכות אותי לשולחן, ידיי לוקחות את חוברת הציורים שלי ועיפרון מחודד. אני מתיישבת במהירות. מפנה מקום בראשי לתכנון הציור. אני לא יודעת לאלתר, אני יודעת לצייר. אז אני צריכה לתכנן.
כשאני חושבת על ציור המחשבות נרגעות קצת, כמו כלב שיושב בסבלנות לפני שהוא מקבל אוכל. אני יושבת ובוהה בדף הריק. אני לא מצליחה לדמיין שום דבר בעניים עצומות; אני בוהה בדף הריק ומופיעים קווי מתאר של דמות על הדף. נערה עומדת, וידה מעבירה קצוות שיער מאחורי האוזן. היא לובשת גולף צמוד וחצאית ג'ינס מכופתרת. ראשה מוטה מאת הצידה ושערה גלי. נדמה לי שאני כבר רואה את התמונה בשלימותה. אני מתחילה לצייר ומשלימה עם העובדה שהציור בסוף יהיה שונה בהרבה מהרעיון המקורי.
מהרגע שהעיפרון נוגע בדף והקווים מתחילים להופיע, המחשבות בראשי מתחילות להסתדר.
בוגרת.
מילה כל כך שכיחה. אחותי אמרה שהיא בוגרת לגילה, המורה טענה שאנחנו צריכות להתבגר. גיל ההתבגרות לא נישמע כמו מחמאה לאף אחד.
אבל…מה זה להתבגר? אני מעבירה את העיפרון בקווים כללים; כתפיים, גוף, צורת הידיים.
הורמונים.
כך מסכמים את גיל ההתבגרות. מה בעצם ההבדל בין גיל ההתבגרות להתבגרות עצמה? הצלחתי לנסח את השאלה. ידי מניחה את עיפרון ולוקחת את המחק. התנועה של המחק על הדף מושכת את תשומת לבי. היד המוחקת מסדרת לי את המחשבות וצף לי רעיון מפתיע. הזיכרונות… הם נמחקים, ונוצרים חדשים, חלק נשארים. העלמות וההיווצרות שלהם, מזכירה לי את גיל ההתבגרות. מזיכרונות אני נבנית. הם עוזרים לי להתקדם, אך גם בולמים אותי. דומה להתבגרות עצמה? אני עוזבת את המחק, ואיתו אני מניחה את הרעיון. ועם העיפרון נוצר חדש.
רצון.
דוחף אותי קדימה. אבל… זה לא מספיק, לרצות. צריך גם כוונה. כוונה טובה. אז להתבגר זה לדעת לרצות את הדבר הנכון?
העיפרון עובר על המותן, ועל הירך שלה. אולי ההתבגרות היא ההתפתחות הפיזית שלי. לא. אני פוסלת את הרעיון מיד. התבגרות זה משהו שיש לי עליו שליטה.
אז… לקיחת השליטה.
במה אני שולטת, איך אני שולטת, עד כמה… התבגרות זה איזון?
קווים כללים יצרו את הגוף ואני עוברת על הבגדים, על החיצוניות.
החצאית עוברת את הברך… אם התבגרות זה לעשות את הדבר הנכון, אז זה קשור בהכרח למצוות?
אני עוברת לגולף.
אבל צניעות היא לא המצווה היחידה. מי ששומר את כל המצוות, בוגר?
אני רגילה להשאיר את הראש לבסוף, היד נוגעת בפנים. בחשש גדול אני ניגשת לעבוד על הפנים. עיגול, עצם הלסת, קודם אני מסמנת את המיקום של עיניים, אף ופה, וקו חוצה פנים; כל הקווים מלוכסנים כי הראש נוטה הצידה. וקו לסת אחד יותר ארוך כי הפנים פונות הצידה.
מחשבותיי נרגעות אני מתרכזת בתווי הפנים. אף רגיל חסר ייחוד, היא תחייך. אני אוהבת שהדמויות שלי שמחות; משמח אותי לראות שייצרתי חיוכים. אני ממשיכה לצייר.
המשמעות של להיות בוגר זה להיות טוב… אני טובה. כן… נראה לי. זה אומר שאני בוגרת?
לא להתחצף, לקלל ולהראות שלא אכפת לי כמה כולם מזועזעים ממני. לא להיות תלויה במה שיגידו.
ומה אם ביטחון עצמי?
הביטחון עצמי זה להראות את עצמי בחברה, את האני האמתי. ולאהוב את עצמי… ואז לא אכפת לי מה חושבים עלי. כי אני שלמה אם עצמי.
סיימתי לרשום. אבל לא באמת. העבודה רק התחילה. מכיוון שהחיות שבדמות חייבת הצללה. היא מעמיקה את התנועה, את התחושה… אבל אסור למרוח את העיפרון. זה חוסם את כל האור שבדף, ומביא לתוצאה הפוכה.
הרבה בנות מורחות את העיפרון… טוב, הם לא למדו אצל אמא שלי!
הם עושות את זה, אני חושבת, כי זה יותר נוח. ויותר קל. זה מפזר צבע בצורה ומסתיר קוים לא רצויים על הדף. לדעתי הקוים מוסיפים.
השאלה הראשונה שילד שואל היא 'מה'. ורק מאוחר יותר הוא לומד לשואל 'מדוע'.
למרות ש'מדוע' זו שאלה חשובה אפילו יותר מ'מה'.
אבל אסור להסתפק רק ב'מדוע'. קודם חייבים לברר מה קרה. במיוחד כשזה נוגע למחלוקת. צריך לבדוק מכמה נקודות מבט. הנכונה והמוטעית. מהטובה והרעה. מהנגלית והנסתרת. למרות שלרוב שני הצדדים בטוחים שהם הטובים וצודקים. זה משהו כזה שאנשים עושים… מצדיקים את עצמם.
חייבים לחקור יותר את הצד שמולי. חשוב להבין את החברות שלי, את המשפחה, את החברה. כל אחד הוא עולם ומלואו.
להתבגר זה לדעת לשאול שאלות נכונות מהצד הנכון.
הציור מתקדם. אני כמעט מסיימת.
העיפרון רץ על הדף. המחשבות שלי לא בקצב. אין לי עדיין תשובות להכול.
כשאתה בוגר, יש לך?
*התמונה באתר היא האיור עליו הסיפור מדבר.
תגובה אחת
יפהה