התגלית / הדס בן אילוז

כריס שוטט במסדרונות הכחולים של בית החולים על שם כריסטופר וואלברק מרטין. הוא סרק במבטו את המסדרונות הריקים והמיטות עם הסדינים הלבנים שעמדו ריקות במסדרון. הריח היה בלתי נסבל והציפצופים צרבו לו באוזן.

האווירה הייתה עכורה והמבטים של הרופאים שעברו מידי פעם במהירות במסדרון היו רציניים מדי. האחות שגררה מיטה שעברה לידו במסדרון הייתה הנפש חיה היחידה שהוא פגש בשוטטותו.

הוא הגיע ליעדו, חדר 333, בחדר זה שכב כבר חודשים רבים פליפ.

באחד מביקוריו בבית החולים כשהלך לקנות קולה במכונת המשקאות הוא נתקל בפליפ, זקן נחמד וטוב לב שחלה במחלת ריאות מסכנת חיים. פליפ היה נחמד ומיד החלה שיחה קולחת ביניהם ומאז כריס השתדל לבקרו בכל עת אשר ביקר בבית החולים. לצערו, העיתים האלה היו רבות.

הוא צעד לחדר וכשגילה על המיטה זקנה מקומטת שצעקה על הטלפון, מיהר לצאת מהחדר ולהביט בשלט הצבוע בתכלת. המספר אשר היה חרוט עליו היה 233. הוא הכה עם ידו על מצחו והמשיך לצעוד אל החדר כשבראשו רצות מחשבות רבות.

כבר חודשים רבים שכריס סובל מתת משקל, התעלפויות וכאבי ראש, עקב דברים לא נעימים אלו הוא נאלץ להתחיל בסדרת בדיקות. היום הגיע סופם, היום הגיעו תוצאות הבדיקות הארוכות.

הוא הרגיש בחודשים האלו מעין רובוט. הוא חסם את כל המחשבות החרדתיות, האלו שנכנסות בלי מאמץ עם רעיונות מטורפים ומפחידים ומסרבות לעזוב, הוא חסם גם את המחשבות הטובות, האלו שמתאמצות כל כך להיכנס , להזרים למוח חשיבה חיובית. הוא כל כך חשש מהחרדה והדיכאון. אבל כעת הוא הרפה קצת, הוא שיחרר מחשבות בודדות, והחרדה חלחלה באיטיות, כמו נעצים שננעצות אחת אחת, בלב, במוח, במוח, עד שכל האיברים מכוסים בנעצים דקים קטנים ומכאיבים.

הוא התקשה לנשום והחל לחרחר, הוא הרגיש כאילו הנעצים מכסים את קנה הנשימה וחוסמים את האפשרות של האוויר להיכנס. הוא הרים את ידיו אל צווארו והחל להרגיש סחרחורת, הוא נשען על הקיר בכבדות ועצם את עיניו.

שניה לפני שכריס צלל אל החשיכה המבורכת הוא הרגיש מגע חמים על מצחו, מגע נעים שהשרה עליו אור וחמימות, סילק את הנעצים והעיף את המחשבות. הוא פקח את עיניו והפנה את מבטו לכיוון המגע המבורך.

למולו ניצב איש שנראה בסביבות גיל החמישים לחייו, שערו ארוך ולבן, עיניו בצבע לא ברור שנע בין אפור לירוק ומהם ניבט מבט חם וטוב. על גופו נחה גלימה ארוכה שצבעה אדום ועליה סמל שחור שצורתו לא הייתה ברורה לכריס.

עיניו של כריס נפערו למראה האיש המוזר ולפני שהוא הספיק לשאול אותו את מיליון השאלות שרצו במוחו, האיש נעלם באורח פלא.

כריס ההמום גילה שהוא ניצב סמוך לדלת שעליה שלט עם המספר 333, הוא העלה חיוך על פניו ונכנס בלי לדפוק.

בחדר היו שלוש מיטות, המיטה של פליפ הייתה האחרונה מביניהם. כשכריס צעד בצעדים מהירים למיטה הוא התאפק לא לנעוץ מבטים בזקנים ששכבו שם, מלאים קמטים ורוק, מוציאים מפיהם קולות לא ברורים. הוא הגיע והסיט את הוילון הכחול והישן בטבעיות אך לפניו נגלה מיטה קטנה שעליה שכבה ילדה קטנה, על פניה וידיה של הילדה היו נקודות אדומות וקטנות ועל ידה ישבה אישה עם מבט מופתע על פניה. כריס קפץ בבהלה לאחור.

"מי אתם?" הוא גמגם בבהלה "איפה פליפ?" קולו היה צרוד ונמוך כמו חולה זקן והוא קפץ שוב למשמע קולו שלו.

"מי אתה? ומי זה פליפ?" האישה אשר ישבה ליד מיטתה של הילדה שאלה בקול עייף.

"פליפ הוא מבוגר ששהה פה כמספר חודשים ואני השתדלתי לבקרו בפעמים כשהגעתי לפה." כריס אמר בקול לחוץ.

האישה השיבה בקול עצוב, "אני לא יודעת, מצטערת. אני וסטייסי שלי," היא החוותה בידה אל הילדה הקטנה, "הגענו רק לפני שלושה ימים."

כריס נעצב, הייתה לו הרגשה נוראית שלפליפ התרחש דבר רע, ממש רע. המחשבה שיתכן שקרה לפליפ דבר מה רע העלתה דמעות בעיניו, הוא יותר מחיבב את הזקן הנחמד, הזקן שאכל רק מיונז.

כריס התנצל והתחיל לצעוד לכיוון דלת החדר בעיניים מושפלות, לפתע הוא נתקע במשהו, הוא הרים את מבטו ומולו נגלתה האחות של פליפ.

הוא חייך, אם מישהו ידע מה קרה לפליפ זאת היא, "ג'ודי," הוא פלט בשמחה, "את יודעת איפה פליפ?"

האחות הביטה בו בעינים מתנצלות.

"לא! לא! זה לא ייתכן!" הוא צרח בכאב כשראה את עיניה וכבר לא ניסה לחנוק את דמעותיו.

"אני מצטערת, פליפ כבר לא איתנו." האחות אמרה בכאב.

"לא!!" כריס בכה. "לא!"

לפתע הוריו התפרצו לחדר ורצו אליו בדאגה. "כריסי? מה קרה? למה הדמעות?" אימו קראה וכשעיניה הביטו במיטה שפליפ כבר לא עליה, ההבנה חדרה והיא רצה לחבק את כריס בצער. כריס מצא את עצמו מתחיל להירגע בזרועותיה החמימות של אימו.

כריס והוריו ישבו על כיסאות בית החולים האפורים והשחוקים בציפייה לתשובות הבדיקות. אחות אחת נגשה אליהם בעיניים רציניות, "בואו איתי." היא אמרה ועיניה טיילו באי שקט, כריס התחיל להתרומם מכיסאו הלא נוח, אך האחות עצרה אותו, "רק ההורים, בבקשה." כריס התיישב בחלחלה וחסם את החרדה המחלחלת, הוא פתח את טלפונו בכדי להסיט את מחשבותיו וגילה שתי הודעות ממספר לא מזוהה, הוא נכנס אליהם בחשש.

כשכריס הביט על הצג עיניו נפערו בהלם וחשש וטלפונו נפל בחזקה על רצפת בית החולים. הוא התכופף להרימו בתקווה שעיניו הטעו אותו, ההודעות המקריפות לא השתנו והוא הביט בחרדה מבעד לסדקים החדשים בטלפונו. בתמונה שלו עצמו היושב בכיסא האפור ומעלעל בטלפון, "כריס, אני צופה בך…" זו הייתה תוכנה של ההודעה המקריפה שנשלחה לאחר התמונה.

כריס נאנח בחשש והוציא במהירות את הסים, הפחד היה גדול והוא התרומם ממושבו וסרק במבטו אחר אנשים חשודים, אך היחידים ששהו בחדר ההמתנה היו זוג הורים צעירים ותינוקם, נערה מתבגרת יפה וחייל צעיר, הוא התיישב בחזרה ונשם נשימה עמוקה.

לפתע רחש נשמע באחוריו, הוא הסתובב בבהלה ולמולו נגלה האיש בגלימה, הוא התנשף בבהלה והפתעה והתחיל לגמגם בלחץ, "מי אתה–" אך האיש בגלימה שוב נעלם באורח פלא.

לפתע התרחש דבר מוזר, האוויר כמו נעצר, קולות הרקע השתתקו והאנשים קפאו בתנוחותיהם. צווחת בהלה מחרישת אוזניים נשמעה ולקח לכריס רגעים מעטים להבין שהצווחה בוקעת ממנו.

כריס השתתק במהירות.

כריס נעמד במהירות וסרק במבטו את החדר הקפוא. הנערה היפה ישבה ועינה פעורות בבהלה, ובמבט מטה כריס הבין גם למה, הטלפון של הנערה היה באוויר, סנטימטרים מעטים מהרצפה, הוא התקרב לנערה והרים את הטלפון אל ידיה וחיוך עלה על פניו, לא עברו רגעים רבים וכריס נזכר באיזו סיטואציה הוא נמצא וחיוכו חזר אל ההבעת בהלה.

כריס הסתובב בחדר ההמתנה וכשהבין שדבר לא קורה הוא נכנס בצעדים מהוססים למשרד אליו הכניסה האחות את הוריו, הוא הביט בבהלה באביו עומד באמצע צעקה ואימו עומדת סמוך לו וככל הנראה מנסה להרגיעו. הוא המשיך לסרוק את החדר והביט בבלבול ברופא שנראה כמו הוא עומד לבכות, עינו נתקלו בדפים אשר היו זרוקים על השולחן המבולגן והכילו ככל הנראה את תוצאות הבדיקות. כריס הרים את הדפים בסקרנות ועלעל בציפייה על הדף הראשון, בראש הדף נהיה רשום מילה ארוכה שכריס לא הצליח לקרוא, הוא קרא ברפרוף את המשך הדף שהכיל פרטים טכניים, עינו נעצרו על: "לנער כריס הופ נשארו שלושה חדשים."

הדפים נפלו מידיו של כריס והתפזרו על רצפת החדר, העיניים שלו נפערו, הוא קרס על רצפת החדר באיטיות והחל להתייפח.

החדר הקפוא והדומם התמלא בהתייפחויות של נער שכל עולמו קרס עליו וכשמגע חמים הורגש על כתפו הוא קפץ בבהלה. הוא הרים את עיניו הנפוחות והאדומות ולמולו ניצב האיש עם הגלימה האדומה.

כריס לא הופתע, לאיש עם הגלימה היה הרגל להופיע ולהעלם, הוא התחיל לשאול אותו, "מי אתה לע-"

אך האיש קטע אותו, "יש לי הצעה בשבילך." קולו של הזקן היה נמוך וחזק אך ממכר וטוב, כריס הטה את אוזנו והקשיב בסקרנות מבולבלת והזקן המשיך. "אני חי בעולם בו לא גדלים, עולם קסום בו תישאר בגילך לעד, עולם בו תוכל לחיות לנצח."

כריס היה מבולבל, בן אדם מבוגר אומר שטויות, זה בלבל אותו והוא השיב לו בבלבול, "אין דבר כזה עולם בו לא גדלים, דבר כזה קיים רק בפיטר פן." אך כשהביט באביו, אימו והרופא הקפואים חלחלה אליו ההבנה שקיימים דברים שלא חשב שקיימים, "וגם אם אתה דובר אמת, למה שאני ארצה לא לגדול לעולם?" הוא הביט בדפים הזרוקים על הרצפה והמשיך בדבריו בעצב, "בכל מקרה, גם אם אתה דובר אמת אני אמות בקרוב." הדמעות חזרו לעיניו והוא חייך בעצב.

האיש חייך במסתוריות, "אתה לא תגדל וכך לא תמות, אם תסכים לבוא עימי, יהיה לך הזדמנות לחיות."

דבריו חלחלו לכריס והוא התכוון להסכים, עיניו הופנו אל הוריו הקפואים ונזכר בהשלכות והשיב לאיש בעצב, "אני מצטער, לא אוכל לעזוב את הוריי וחבריי."

האיש הביט בו במבט לא ברור, "אני מבין, אני יודע שזה קשה, אבל אם תישאר פה אתה לא תשרוד ולא תחייה, זו ההזדמנות הראשונה והאחרונה, לא יהיו לך עוד הזדמנויות כאלה בעתידך הקצר."

כריס חשב על דברי האיש וההבנה שאין לו ברירה חדרה אליו. הדמעות חזרו לעיניו והוא הרגיש קושי בנשימה, הוא החל לחרחר ולפני שצנח על הרצפה האיש קרב אליו והרגיע אותו, כריס נרגע וחזר לנשום נורמלי.

הוא צעד באיטיות אל הוריו וחיבק את גופותיהם הקפואות, "זה היית אתה שהקפאת את הזמן?" שאל בעודו מביט על העולם הקפוא.

הזקן הנהן, "תמהר, הכישוף יפוג בתוך דקות אחדות."

הוא נד את ראשו בהבנה ולחש להוריו, "אני כל כך מצטער, אני באמת אוהב אתכם." הוא סיים את דבריו והתקרב לאיש עם הגלימה האדומה שהדיף ריח מוכר.

הזקן עשה תנועה מוזרה עם ידיו ושער קסום נפתח במרכז החדר, האיש הושיט את ידו לכריס וכריס החזיק בידו החמימה והתקדם לשער.

בעודו נבלע בשער בשער הקסום הוא נזכר מה הריח המוכר שהדיף האיש, הריח היה ריח המיונז המוכר שנדף מפליפ באופן תמידי וחיוך עלה על פניו.

עד כמה אהבת את היצירה?