מלפני חמש שנים היה ילד ששמו יצחק. יצחק היה ילד בן 14 שגר בעיר בשם ״אדברג׳ן״. יצחק אף פעם לא היה מתפלל, ומתי שכולם התפללו הוא רק היה מזיז את השפתיים ״זה סתם בזבוז זמן״ כך חשב יצחק. וכשהוא חוזר הביתה מבית הספר הוא עבר ליד בית הכנסת ״משכן לצדיקים״ הוא רואה דרך החלונות את כל האנשים שמתפללים, שמה הוא רואה אותם מתפללים בכוונה וברגש תפילת מנחה. והוא לא מבין מה כל כל מרגש בתפילה שגורם להם להתפלל כך? אבל מה שקרה ביום הבא הוא לא ציפה לזה. למחרת בבוקר יצחק קם והתכונן ללכת לבית ספר, הוא יצא מהבית והתחיל ללכת, כשהוא עבר שוב ליד בית הכנסת הוא שמע את האנשים מתפללים חזק יותר ממה שהם התפללו אתמול כי היום היה ראש חודש. יצחק יתעצבן והתחיל לרוץ משם ולאחר כמה רגעים הוא פיתאום נפל לכביש. כשיצחק הביט למדרכה כדי לראות מה הפיל אותו הוא גילה שהוא לא שם לב שהייתה שם אבן. יצחק ניסה לקום מהכביש אבל הוא לא יכל הרגל שלו נפצעה הוא ניסה לצעוק לעזרה ״הצילו הצילו״ אבל אף אחד לא שמע אותו כי כולם היו בתפילת ראש חודש וכעבור כמה רגעים מכונית התקרבה אליו במהירות. הוא התחיל לבכות הוא לא רצה למות ואז שהמכונית וכבר כמעט דרסה אותו הוא התחיל להתפלל שמע ישראל ״שמע ישראל ה' אלוקינו ה׳ אחד״ ובדיוק שהוא אמר את המילים המכונית עצרה הנהג יצא מהאוטו ושאל את יצחק אם הוא בסדר. שיצחק בא לענות לו הוא התעלף. וכשהתעורר הוא גילה שהוא בבית החולים האחות שהייתה אחראית אליו אמרה לו שהוא צריך לנוח כי הרגל שלו שבורה. אבל הוא לא רצה הוא שאל אותה אם היא יכולה להביא לו סידור היא הייתה קצת מופתעת אבל היא הביאה לו סידור וברגע שהיא נתנה לו אותו הוא התחיל להתפלל תפילת ראש חודש כנה ומרגשת. הוא סוף סוף הבין למה צריך להתפלל. כדי להודות לה׳ על כל מה שהוא עשה לנו. וכך יצחק המשיך להתפלל כל תפילה עד היום.
תפריט
