וזה לא סוף הסיפור / נטע צבאן

בס"ד

שלחתי מבט חטוף לעבר שעוני ובו ראיתי כי השעה שלוש ובידיי הפתק המרמז על יציאתם של הקרונות בשעה חמש, לאחר המארבים הרבים ואיסוף המידע הרב שצברנו ידעתי את נוסח המכתבים בעל פה. באותו הזמן כולם הבינו מהו מסלולם של הקרונות ולאן הם מובילים. למעשה תיארתי לעצמי שיגיע גם זמננו, והנה הפתק עם כל כך הרבה משמעות שקובע את גורלם של אלפי יהודים, שהפעם אותם, כמעט את כולם, אני מכירה. למעשה משפחתי היא חלק משמעותי מתוכם.

לאחר מספר דקות חשיבה שמתי לב כי נותרו עוד כשעתיים עד לבואם של הנאצים הרשעים ועליי למהר, רצתי במהירות רבה וקראתי לחבריי שרה ודוד. החלטנו להתפזר ברחבי הגטו על מנת להודיע את הבשורה הקשה ,וברגע אחד פרצו כולם בבכי התחושות היו קשות ורק אדם אחד עשה מעשה

וצעק בפתאומיות: יהודים! מדוע אינכם זועקים לאלוקיכם !?היה זה הרב יעקב, אדם צדיק בעל מידות טובות ונעלות, אדם ירא שמים, שתמיד הרבה לעשות חסד עם הבריות , הוא היה דמות כה נערצת ומשמעותית עבורנו .דבריו גרמו לנו מיד להסתדר לעזרת נשים ועזרת גברים ולהתחיל בתפילות תחנונים לקב"ה. והתפילות, אוהו, התפילות שיצאו מפינו באותו היום, לא היו כאלו כל חיי. הן היו מלאות עוצמה וכוונה שלמה, בתפילה זו לא חשבתי או התעסקתי בדבר כבדרך כלל אלא באמת התכוונתי לכל מילה שיצאה מפי. התפילות לא נפסקו להפך הן רק התעצמו וגברו הן נמשכו ונמשכו אך הזמן לא חיכה, שעה עברה ועוד שעה נוספת והינה חמש ,כולם היו מרוכזים כל כך בתפילה שכלל לא הבחנו שהרגע הנורא מכל הגיעה. החיילים נאצים רבים גדשו את הגטו שלנו, הבהלה הייתה רבה כל כך ,למרות התפילה בציבור שקיימנו רק לפני רגע, היה נדמה שהיא לא באמת הכינה אותנו לזה, שאיש לא היה מסוגל להאמין שגם גטו לודג'- הגטו האחרון שנותר עומד, יתפזר ממש בקרוב .אחד מהדברים העצובים שהיו, הוא שהבנו כי חלוקת המתפללים שעשינו לשתי עזרות בתפילה הקלה על הנאצים בהעלאתנו לקרונות ובמהירות הגברים הובלו לקרון אחד והנשים וילדיהם הובלו לקרון אחר ,זה התרחש במהירות כ"כ שאפילו לא הספקתי להיפרד מאבי ועד היום דבר זה מעיק עליי.

אני ,דוד ושרה עברנו יחד משימות רבות במהלך המלחמה, באחת הפעמים אף נודע לנו שעומדת להפליג אונייה מהנמל שמיועדת למשלחת האו"ם והחלטנו שזה העת להשתמש במידע זה, כפי שציינתי חבריי ואני היינו מתורגלים למשימות אלו אך הפעם עמדה על הפרק המשימה הגדולה

והמסוכנת ביותר שתכננו לבצע עד אז .ההחלטה על המשימה החדשה התקבלה הפעם בזריזות מפאת קוצר הזמן. במשימה זו הוחלט כי נקים משלחת ילדים שתוביל את כולם היישר לארץ האבות- ארץ ישראל. אספנו לדרכנו שמונה ילדים- אחי הקטן בנימין, אהרון וחווה הילדים למשפחת קורקובסקי, מיכה אח של שרה, צבי ועמנואל הבנים של גברת פודולסקי ולאה אחותו של דוד.

נפרדנו כולנו מהאימהות שלנו בצער גדול, ואנחנו הגדולים גם בידיעה שכנראה לא נתראה שוב .

התחושות הקשות ליוו אותנו אבל היינו חייבים לברוח. כאשר הנאצים עשו ספירה נכחנו כולנו ולאחריה נסנו בזריזות דרך החלון האחורי שמצאנו, זו הייתה פעולה לא פשוטה כלל, חיילים עמדו סביבנו כל הזמן. ערכנו פעולת הסחה ובמהירות רבה עברנו דרך החלון, אימי וגברת פודולסקי סייעו לנו בכך ,אני שנזרקתי אחרונה מהחלון אימי קראה לעברי, בשקט יחסי, לני אהובה שלי, שימרי על עצמך ועל הקטנים….ומכאן המסע התחיל.

קשיים רבים התעוררו במהלך הדרך: הרעב והצמא, הריחוק מהמשפחות, הפחד על חיינו, העייפות מההליכות הרבות ובנוסף תחושת האחריות שהייתה מוטלת על כתפנו והכלת הקשיים של כולם .

היה עלינו להגיע לנמל שממנו יצאה משלחת מצומצמת לעבר ארץ ישראל. הנוסעים המיועדים יצאו במשלחת מיוחדת תחת אישורם הקפדני של האו"ם והחשש להיתפס היה גדול.

במשך זמן רב הסכנה לחיינו הייתה גבוהה ממש ,התמודדנו יחד מול כל המכשולים בדרך, ובזמן זה האחדות שימשה למקור כוחנו. וכך הגענו אל היעד בדיוק בזמן לאחר שבועות של נדודים, והינה ,בהגיענו למזח ניצבה לפנינו האונייה שאליה כ"כ פיללנו להגיע. הים וגליו ביטאו את הדרור שאליו היינו כה כמהים וחפצים. תכנתנו נבנתה תוך מספר דקות מתוך מוחו של דוד. לדרישתו של דוד היה עלינו להעמיד פנים כילדיהם של נוסעי המשלחת המיוחדת אשר לקחו חלק מהוועדה ובידיהם הייתה ההחלטה האם לתת המלצה למען הקמת מדינה יהודית או שמא לא להעניק אותה .

הכל קרה כמתוכנן, התחמקנו ממלחי האונייה אשר וידאו מי עלה. ואכן הצלחנו לחדור עד לחדר הקטן ביותר שמקומו בלב האונייה, שם נמצאים כל "האיברים הפנימיים" שלה. גם שם התייצבו מלחים ולכן בהתגנבות קראנו בקשר האונייה לעבר אותם מלחים וטענו כי זקוקים להם בדחיפות בחלק העליון של האונייה .למזלנו שרה ידעה לחקות את קולם של המבוגרים בצורה מדהימה. הם עלו למעלה כמתוכנן ואנחנו התקרבנו לדלת החדר ופתחנו אותה בזריזות, הדלת מעט חקרה והשתיקה בייננו הייתה כה רועמת, נכנסנו בזהירות עם חששות רבים וידענו שמעתה עלינו להסתתר עד לסוף ההפלגה, את השתייה והמזון תכננו להשיג דרך החדר הסמוך לחדר שבו שהינו, שבתוכו מאכסנים את כל האספקה לנוסעי האונייה. פרקנו את ציודנו והחלנו להסתגל למקום החדש ופתאום רעשים צצו מכיוונו של מעין בור שהיה בסופו של החדר, כולנו רעדנו והיינו כה מפוחדים. הקולות התחזקו והבנו את המשמעות לכך. לפתע בצבצה כומתה והינה ,מתוך הבור יצא חייל נאצי ואנו הבנו שחיינו הגיעו אל סופם. הוא קרא בתקיפות: יהודים מה הנכם עושים במקום שכזה? ומניין באתם? )ככל הנראה הוא זיהה את דתנו לפי שיחתנו( לא ידענו מה לעשות, אך מבלי מחשבה רבה קרא בנימין אחי הקטן: באנו מגטו לודג' ועלנו להסתתר עד שנגיע למקום מבטחים בארץ האבות, ארץ ישראל. מכאן כבר לא הייתה בידנו האפשרות להסתיר ממנו את האמת עוד, אך חששנו מכך שהחייל יסגיר אותנו לקברניטי האונייה וכל מאמצינו להציל את חיינו ברגע אחד ירדו לטמיון.

החלפנו ביננו מבטינו מפוחדים כנראה בשל כך החייל החליט להיחשף בפנינו. הוא הסיר את הכומתה מראשו ומתחתיה הסתתרה כיפה שבמרכזה מגן דוד בצבע תכלת. המראה הזה שימח את לבנו, התרגשנו מאוד מכך אך תגובתנו הייתה מאופקת ,למדנו מהמלחמה שאי אפשר לבטוח באנשים, וכולנו העלנו באופן מידי על דעתנו כי מדובר במתחזה, קווינו להוכחה שאין אפשרות לסתור אותה .לאחר כמה רגעים החייל הפשיל שרוולים ונראה לעיננו מספר החרוט על ידו. חשנו מעט במבוכה לנוכח חוסר האמון שהיה בלבנו כלפיו ומיד החלתי לספר לו את סיפורנו: "הכל התרחש במהירות רבה כמו כדור שלג המתגלגל במורד הר". דוד המשיך: "כאשר הבנו כי המצב הולך רק להידרדר החלטנו להקים יחד- אני שרה ולני מחתרת ילדים עברנו מבצעים ומארבים ואף פעם לא ויתרנו כי ידענו מהי מטרתנו". "במבצעים שלנו פעלנו למען היהודים ,עשינו ככל שביכולתנו, התגנבו אחרי חיילים נאצים בכירים וחשובים, דאגנו להספקת מזון ושתיה בעת הצורך וסייענו לכל מי שהיה זקוק לעזרתנו. גילנו הצעיר הווה לנו פעמים רבות כיתרון ובשל כך ראינו זאת כמחויבותנו עבור המבוגרים שסביבנו .כעת אנו מבצעים את הפעולה המורכבת והנועזת ביותר שידענו, החלטנו להוציא משלחת על מנת להגיע יחד לארץ ישראל" שיתפה שרה .היהודי שעמד מולנו ,היה כה המום והחל לספר: "לקחתי חלק בגטו ליטא, מרגע שהוא נהרס אני כבר שנה מסתתר ומנסה להגיע לארץ הקודש ,כאשר מצאתי את האונייה הזו מצאתי בה הזדמנות להגשים את חלומי ,כשהגעתי ראיתי בור קטן בסוף החדר, ממש כמוכם ,הסקתי כי זהו מחבוא נהדר, בתחתית הבור מצאתי מדים של חיילים נאצים העלתי במוחי שהם יוכלו לסייע לי לטשטש את זהותי ,כאשר שמעתי את שיחתכם הבנתי כי

מדובר בילדים יהודיים ורציתי לבוא לעזרתכם, אך חששתי כי אני רק מסכן את חיי לכן החלטתי לצאת עם המדים עד שאוודא שאינני טועה. אני ממש מצטער על שהבהלתי אתכם זאת לא הייתה כוונתי.

אוי, סליחה, לא הצגתי את עצמי באמת, שמי הוא יוסף שטיינר, ונשמע לי שאנחנו הולכים להסתדר נהדר יחד" אמר.

בזמן השהייה שלנו באונייה יוסף עזר לנו מאוד וסיכן את חייו עבורנו, בדרך כלל הוא לבש את המדים והתחזה לחייל נאצי וכך הוא הסליק מזון ושתייה מבלי לעורר חשדות.

ככל שהזמן עבר התקרבנו יותר ויותר לאדמת הקודש, והינה נותר עוד יום אחד למסע, כך קרא הקברניט בבוקר, ההתרגשות הייתה עצומה ולא האמנו שנפגוש את אדמת ארץ ישראל ממש בקרוב .

באותו היום בשעות הצהריים הבחנו שעבר זמן רב מרגע שיוסף יצא מהמחבוא ועדיין לא חזר, לא ידענו היכן הוא, דאגנו מאוד לשלומו והצטערנו על זה שלא נוכל היפרד ממנו ולהודות לו על הכל.

היום הגדול הגיע והינה האונייה עגנה בנמל תל אביב, הקברניט הכריז על כך בקול, חיכינו מעט זמן עד שכולם ירדו על מנת שלא נעורר תשומת לב ולאחר מכן התגנבנו בזריזות רבה וסוף סוף הגענו אל ארצנו הקדושה, הצלחנו! ההתרגשות הייתה עצומה, הרגע שיחלנו לו הגיע!

אך למרות השמחה העצומה שהייתה בנו, זוהי הייתה שמחה מהולה בעצב על כך שלא חלקנו את הרגע המיוחד והמרגש הזה יחד עם יוסף שלאורך כל ההפלגה למדנו ממנו את החשיבות שהוא מייחס לארץ ואת הציונות הרבה שהייתה בו מתוך אמונה שלמה. בחלוף השנים התברר כי יוסף הוצא להורג על שהתחזה לחייל נאצי, ואנו כואבים על כך עד היום.

דקות אחדות של שתיקה עברו ביני לבין נכדי הצעיר רפאל, "סבתא, לסיפור שלך יש סוף עצוב כל כך"  ".האם זהו הסוף בעיינך נכדי האהוב?" שאלתי. "אם תחשוב על כך שוב תבין שלמרות כל הניסיונות של הנאצים ימ"ש,  עמ"י חי וקיים וזאת סיבה מספיק טובה לשמוח. ומה שבטוח שבשבילנו כעם זה ממש לא סוף הסיפור…