זה רק חלום..זה רק חלום ניסיתי לשכנע את עצמי..
אבל לא. הנה אני כאן אקדח רועד בין אצבעותיי ואיש במסכה שחורה על פניו מכריח אותי להשתמש בו,ומהר. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח, אין מוצא.
את הסיפור הזה צריך להתחיל מההתחלה.
12.9.2008
-אמא אני לא רוצה לעבור למקום הזה.
-חמודה אני חושבת שזה הזדמנות מצוינת בשבילך להתחיל התחלה חדשה.
-אבל אני לא רוצה להתחיל מחדש כאן החברים שלי למה אנחנו כל חודשיים עוברים שוב ושוב
-זה סיפור ארוך חמודה אני אסביר לך בהזדמנות ..
-זה מה שאת תמיד אומרת..
אמרתי וטרקתי את דלת הרכב.
ארזתי את המזוודות והנחתי אותם בבגאז' הרכב.
נכנסתי למושב הקדמי של הרכב וסגרתי את הדלת בנתיים אמא התחילה להדליק את הרכב. חגורות, ונוסעים.
בזמן שהבטתי אל עדן החלון מחשבות החלו לרוץ בראשי, למה? איפה? נחזור? התחיל לכאוב לי הראש..
"אמא לאן הפעם?" שאלתי את אמא בראש נפול
-"לבת ים" השיבה
"נו באמת…" עניתי ונאנחתי.
המשכתי להביט בנוף מבחוץ במשך כמה דקות.
-היי אמא?
-מה מתוקה?
-אנחנו נחזור?
**שתיקה*
אמא לא השיבה רק הסתכלה עליי ברחמים ועצב.
הבנתי, חבל שלא הספקתי להפרד כראוי..
הגענו לבית התחלתי לפרוק את המזוודות ולסדר את הכול במקום.
החלטתי לצאת קצת לנשום אוויר ולנקות את הראש.
-ביי אמא אני יוצאת
-טוב מתוקה לחזור מהר טוב?
-אבל תכננתי לחזור עוד חודש אוףף הרסת את התוכנית.
חייכתי לאמא היא חייכה לי ויצאתי לדרכי.
החלטתי ללכת לכיוון המזרקה באיזור שראיתי בדרך לכאן. זה אמור להיות חמש דקות מפה.
לפחות יש להם אחלה של נוף כאן. חשבתי לעצמי בדרך.
אז עברנו עיר איך אני ממשיכה מפה..? שוב פעם הכול.
מה זה אומר גם מבחינת החברים?
כאילו אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר אבל..
מחשבותיי נקטעו על ידיי מישהו.
-היי אני חושב שנפל לך הארנק
אמר אותו האיש, רגע יכול להיות שנפל לי הארנק? בדקתי בסוודר, לא, הוא עדיין כאן הכול בפנים.
-לא, שלי אצלי תודה בכל מקרה.
אמרתי והתקדמתי לכיוון המזרקה.
-רגע,
האיש לקח את ידי ומשך אותה לכיוונו.
אאוץ זה כאב!
-תוכלי לבוא אותי שנייה?
-אמרו לי לא לדבר עם זרים,סליחה.
התקדמתי מהר לכיוון המזרקה.
והבנתי שהבין כי לא שמעתי ממנו.
האיש היה מהיר ממני, בשנייה לקח את ידי משך אותה והכניס אותי לרכב שחור שהיה ליד.
-חושך.
וואי קיבלתי מכה חזקה בראש..אאו מה קרה לי?
הייתי בדרך למזרקה לא?
לא זכרתי מה עשיתי בדיוק.
ואז באותה שנייה הכול חזר מישהו שאל אותי שאלה ואז הוביל אותי לכאן.
מה זה המקום הזה?
הבטתי לכיוונים והבנתי שאני בחדר מאובק וכנראה ישן מסימני הסדקים וקורי העכביש.
אני חייבת לצאת מכאן.
ומהר, אולי יש פה איזה חלון?
טאק,טאק,טאק..
צעדים,מישהו מתקרב לאן ללכת להתחבא? לעצום עיניים?
טאק.
מאוחר מדי, הם פה מי שלא יהיו.
-הנסיכה התעוררה.
קול עמוק וחד אמר.
-בוקר טוב
קול צפצפני אמר.
-מי אתם?
שמעתי את עצמי אומרת בשקט ובפחד.
צפצפני צחק.
צפצפני היה נמוך בעל שיער שחור שמנמן ולבש חליפה שחורה ומסכה שחורה על פניו.
-אנחנו הבוסים פה,עכשיו תקחי את האקדח תחבשי את המסכה ותהי בשקט.
הבטתי באקדח שהוא הושיט לי, מה אני אמורה לעשות איתו?
-עכשיו!
צעק השני.
לקחתי את האקדח ברעד.
זה רק חלום..זה רק חלום ניסיתי לשכנע את עצמי..
אבל לא. הנה אני כאן אקדח רועד בין אצבעותיי ואיש במסכה שחורה על פניו מכריח אותי להשתמש בו,ומהר. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח, אין מוצא.
