הלוויה, הלוויה, הלוויה, הלוויות בלי סוף. זאת כבר ההלוויה העשירית שלי היום. הרבה חיילים נפלו בקרב ולא רק מהגדוד שלי אלה גם מכל הגדודים. זה היה יום שמח הציפורים צייצו, השמש זרחה במלואה, התארגנתי לעבודה והבן שלי הלך לבקר את סבתא בקיבוץ בארי. היום היה שמחת תורה וכל אחד חגג את החג באופן שונה. חלק נסעו לבקר את המשפחה, חלק נשארו בבית וחלק היו במסיבה אבל כולם, ממש כולם היו צריכים לחגוג את הסוף שבוע הזה בשמחה. זה לא קרה. אני הלכתי למסיבה. זאת הייתה המסיבה הכי יפה שראיתי. הייתי מאבטח במסיבה. הרבה מאוד אנשים הגיעו ואפילו אנשים מחוץ לארץ. כולם נהנו, רקדו שמחו וצחקו, אפילו אני נהניתי . בבוקר, המסיבה הייתה עדיין בשיא למרות שהרבה אנשים הלכו. אני זוכר שפתאום היו טילים, יריות, מחבלים על אופנועים וטנדרים הגיעו וכולם התחילו לברוח. ניסיתי להציל כמה שיותר אנשים וזה הדבר הכי חשוב שהיה לי באותו הרגע. חיילים הגיעו לעזור לי והצלחנו להציל כמות קטנה של שורדים. את חלקם מצאנו ביער או בשיחים ואת חלקם מתחת לערמות של גופות. המצב היה מזעזע, הסתכלתי מסביב וזה היה נראה יותר גרוע ממה מכל מה שאפשר לדמיין. לא היה לי זמן לסבול, הייתה חדירת מחבלים גם לקיבוץ בארי. ברגע ששמעתי את זה קפצתי מהר לאוטו ונסעתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי. הייתי חייב להציל את אימי ואת הבן שלי. התקשרתי מהר לאימי לדעת איפה היא, “אימא אימא איפה את?!” שאלתי אותה בלחץ. “בני תעזור לי המחבלים… הם בתוך הבית”, היא אמרה בקול רועד, “הם לקחו את כפיר” והשיחה התנתקה. כאשר הגענו, היו מחבלים בכל מקום והתחלנו במבצע ההצלה שלנו. הצלחנו להציל כמות גדולה של אנשים ולקחנו את רובם לבית חולים, בסוף גם הצלחתי להגיע לבית של אימי, פרצנו לבית ולאחר קרב קשה הצלחנו להרוג את המחבלים והתיישבתי ליד אימי.
“מאמא מה קרה, איפה כפיר? מאמא תספרי לי הכול”, אמרתי בקול צרוד ואימא שלי התחילה לספר, מנסה להחניק את הדמעות. “זה קרה פתאום הייתה אזעקה ומיהרתי להחביא את כפיר. המחבלים פרצו אלינו לבית, הסתכלתי על השעה וראיתי שצוהריים וחשבתי שהם רעבים אז הוצאתי להם אוכל, הכנתי להם את העוגיות שלי והבאתי להם קולה זירו את הקולה הם לא שתו אבל את העוגיות הם אכלו. ניסיתי לעכב אותם כמה שיותר זמן ואז הספקתם להגיע בזמן, אבל את כפיר כפיר הקטני חטפו”. דמעות זלגו מעיניה, חבקתי אותה, הרגשתי גם את הכאב שלה, “הכול יהיה בסדר”, נחמתי אותה ונחמתי גם את עצמי. לא היה לי זמן לבכות, הייתי צריך ללכת להציל עוד אנשים. לא הספקתי לראות את החדשות כל יום, זה היה חזק ממני.
ישראל חתמה עם החמאס על עסקה אך העסקה לא הייתה טובה, עם זאת, לא היה איכפת לי כי זה היה הסיכוי היחיד שלי שהבן שלי יחזור. חיכיתי וחיכיתי להודעה שישלחו לי שהבן שלי חזר וזה לא קרה. ניגבתי את הדמעות ונסעתי לגדוד הייתי צריך להיכנס לעזה להיות עם החיילים שלי שגם להם היה קשה אבל הם עדיין נלחמו בגבורה, הם המשיכו ולא עצרו. כאשר חזרתי הביתה, חיכתה לי הודעה שאימי נפטרה, היא לא שרדה את הכאב והקושי הזה. כעת נשארתי לבדי עם כל הבעיות שלי, יצאתי החוצה לנשום אוויר ולהתאוורר קצת וכמעט על כל בן אדם שני ראיתי קעקוע שקשור ל7.10.2023. אולי היה להם כואב לעשות את הקעקוע אבל למעשה, הכאב של מי שהיו במסיבה היה חזק יותר. כאשר חזרתי הבית והסתכלתי בטלפון, חיכתה לי הודעה *הבן שלך חוזר*. התרגשתי מאוד, קראתי כמה פעמים את ההודעה כד להיות בטוח שזה מה שאני רואה. קמתי במהירות והתחלתי לסדר את הבית. הלב שלי פעם כמו שאף פעם בחיים הוא לא פעם. קניתי את האוכל האהוב על בני ואת הצעצועים שהבן שלי תמיד רצה. חיכיתי סחוסר שקט במשך שעות רבות והוא לא חזר. דמעות עלו בעיניי, בדקתי שוב את ההודעה והבנתי שהיא מזויפת. הרגשתי כאילו אבן גדולה נתקעה לי בגרון. למה? למה אנשים עושים את זה? גם ככה קשה אז למה להחמיר? השאלות האלו נשארו לי כמו חתכתים בלב קמתי ונסעתי לגדוד, הייתי צריך להיות עם החיילים שלי, אני המפקד שלהם ואני צריך להיות איתם גם בטוב וגם ברע.
אחרי זמן מה חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי. ראיתי ילד ג’ינג’י יושב על השטיח ומשחק בצעצועים שקניתי, סגרתי את הדלת ונותרתי עם פה פעור. הילד שמע את הדלת נפתחת והתסתובב. היו לילד נמשים כמו לבן שלי ושיער ג’ינג’י כמו לילד שלי. הילד קם במהירות וקפץ עלי בחיבוק, “אבאאא אבאאא חזרת אבאא”. חיבקתי אותו חזק במשך דקות ארוכות ודמעות זלגו מעיני. הפעם אלו היה דמעות של אושר, ליטפתי את השיער הפרוע של הילד שלי “כפיר כפירי קטן שלי”. לא הרפיתי מלחבק אותו ומלמלתי, לעולם, לעולם, לא אעזוב אותך כפיר.
