זכרון אחרון מזיכרון
את: עדי שילה
"לא!!" זעקות הכאב נשמעו בכל מושבת זכרון יעקב. טיפות דם טיפטפו על הרצפות בחדר. הכאב היה צורב וגופה השברירי של שרה לא עמד עוד בסבל הנוראי. אך היא לא נכנעת, לא עכשיו ולא לתורכים. היא לא תגלה להם היכן מתחבאים חבריה.
"איפה כל החברים שלך? דברי! עכשיו!" השוט הונף והכה את גופה הפצוע וזב הדם.
"יותר חזק!" שאג הקצין "עד מתי שזאת תפתח את הפה המזוהם שלה! קדימה! בלי רחמים!"
שמלתה של שרה נקרעה יחד עם בשרה.
"פחדנים!" קראה "ככה להכות אישה! פחדנים! האנגלים עוד ינקמו בכם! אני לבדי הייתי מרגלת!"
הלמת שוט נוספת קרעה את חלל האוויר, וביחד איתה זעקת שבר וכאב שנשמעו בכל רחבי המושבה הקטנה.
הכאב היה חד, אך בניגוד לגופה הרזה והשבור של שרה, רוחה לא נשברה, אלא הוסיפה עוז. היא לא תסגיר את בני עמה, היא לא תגלה לקצין את כל הידיעות שאספה. היא לא תישבר!!!
====
מספר ימים נשארה כך שרה בבית המרוחק ששימש כבית אסורים לנתפסים.
"קומי!" צעק קצין תורכי שנכנס לבית "מעבירים אותך לנצרת. שם את תדברי! אף אחד עוד לא יצא משם חי!
שם את תשברי ואנחנו נקבל את מה שאנו רוצים" הוא צחק צחוק מרושע.
מיוסרת מכאבים, קמה שרה באיטיות מהרצפה. כל תזוזה קלה צרבה בגופה הכואב אבל גם נטעה בה עוד גאווה ואומץ לב, עוד נחישות והחלטיות שהיא לעולם לא תתן את העונג הזה לתורכים האכזרים.
קשורה ומוחזקת בידי הקצין יצאה שרה לכיוון הכרכרה שהמתינה בפתח הבית שכיוונה בית העינויים בנצרת.
"תכבד אותי ותתן לי קודם להתקלח ולהחליף בגדים" אמרה לקצין בביטחון "איני רוצה ללכת עם בגדים קרועים וספוגי דם"
בעיניים זעופות ומפוקפקות בחן הקצין את שרה.
"מהר" ענה הקצין
כשמאחוריה פמליה שלמה של חיילים טורקים.
צעדה שרה לאט ובביטחון בולעת במבטה את מראה הים התכול, את הר הכרמל הגבוה. עיניה נדדו בין בתי המושבה האהובה עליה כל כך.
"שלום לך מושבה יפה שלי! שלום גם לך הר הכרמל התמיר! והיה שלום ים גדול, ים מלא סודות!" מלמלה שרה ללבה הכואב. "סליחה! אך גופי כואב כל כך! אני לא אעמוד עוד בעינויים. אנא, מסור דרישת שלום לאהרון, אנא שמור על ארץ ישראל! זכרו כולכם: נצח ישראל לא ישקר! לעולם!!"
