זעם / שקד הרשקוביץ

היא התבוננה בקאנבס הריק, מחכה להשראה שתפרוץ ותמלא אותה ביצירתיות.
ידה תופפה עם המכחול החיוור על ברכה. לא נשמע שום קול ברקע חוץ מקצב התיפוף העקבי. מבטה נדד אל הספר המונח בשידה. ספר ילדים צבעוני, בולט בסטודיו הריק והמינימליסטי. היא חיכתה לאוושת הרוח, המביאה איתה קולות וצלילים מהרחוב למטה. האם היא פתחה את החלון בכלל?
היא ישבה וחיכתה למשהו שלא יגיע. הילדה שבכריכת הספר הוציאה לה לשון כמשוויצה מולה. 'תראי אותי!' היא חשבה על כל ההבטחות שלא קיימה כקוראת לילדה שהייתה.
זוכרת איך אהבת לצייר? איך מיששת את המכחול בהרגשה מופלאה? את השעות הקטנות שהעברת בעשיית הפרטים הקטנים בציור שהשלכת לפח אחר כך?
'לפחות ניסיתי' השיבה הילדה על כריכת הספר. 'הרי זה לא מה שחשוב?'
אנחה שקטה הרעידה את החדר.
את לא מבינה! כמה שניסיתי וכלום לא עבד. בסוף לא יצא ממני כלום. בציורים שלי אין רגש. יותר מידי דקדקנות. יותר מידי פרטים קטנים. היא נאנחה, טובלת את המכחול בצבע.
'זה לא מה שאת אוהבת?' הילדה שאלה. 'לא מה שאת רוצה?'
לא! היא קראה. הלשון של הילדה כחושפת בפניה את חולשותיה וחששותיה. נמאס לי! היא נעמדה בזעם אל מול הקאנבס הריק. ההשראה לא תגיע! אף פעם היא לא הגיעה!
היא הטיחה את הצבע בקאנבס. התווית שלידו מציינת שלציור קוראים זעם.