זרים

הרגשתם אי פעם זרים? 

הרגשתם לבד? שאף אחד לא מבין אתכם? שאתם היחידים בעולם שנותרתם? בלי עזרה או סיוע?

אני חושש שגם לי זה קרה… יותר מידי פעמים.

אני בא ממשפחה, שבואו נגיד בלשון המעטה, לא חסר לה.

מעולם לא הרגשתי בודד. הייתי הילד הכי מושקע שהיה כנראה אי פעם על הפלנטה.

כל מה שרציתי וביקשתי, קיבלתי.

כל תשוקה קטנה שהייתה לי, התגשמה לי.

בלימודים כמובן הייתי קדימה, מורים פרטיים היו צמודים אליי וזה מה שנחל את דרכי להצלחה. 

חברים לא היו חסרים לי, כנראה שגם לא יהיו…

 

אבל,אז פתאום יותר מכל זמן התעוררה בי תחושה, שאני מרגיש… זר.

אירוע ששינה את חיי עשה את זה ברגע.

למרות כל הכסף שיש לי, למרות הדברים שהשגתי, למרות שכל הרצונות שלי והדמות שאני משקף מבחוץ, אני מרגיש זר מבפנים…

אני מרגיש זר לדברים הקורים סביבי ולפעמים אני מרגיש שזה לא אני האמיתי, שאני לא עצמי.

 

איך השאלה הזאת התחילה אתם בטח שואלים?

ההורים שלי קוראים לי "ילד הפלא" ולמה אתם בטח שואלים? 

ההורים שלי התקשו להביא ילד לעולם הרבה שנים, הרבה טיפולים הוקדשו לעניין עד שאני הופעתי. 

זה לא שאני לא מספיק להורים שלי, הם שמים לב להתנהגות הזרה שלי לאחרונה והם מרגישים שאני צריך חבר לחיים. לא כלב או משהו… אלא, אח או אחות שיוכלו באמת להיות לצידי.

ההורים שלי לא התכוונו לנסות בשנית את עשרת מדורי הגינהום שהם עברו… ומכאן מתחיל הכל.

 

היום האחרון של בית ספר, כן… ללא ספק מרגש.
הלכתי עם חברי דניאל על הדרך המובילה לביתי, עברנו דרך קיצורי דרך כאשר הגעתי לביתי אמרתי שלום לדניאל ומיהרתי מהר לתוך הבית. פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית באיטיות והתקדמתי לעבר לסלון כהרגלי להסתכל אם לראות אם יש מישהו בבית.

כאשר נכנסתי לסלון הרחב ידיים, ראיתי שההורים שלי עומדים עם שלושה אנשים זרים, הם היו נראים אנשים מהרווחה אני מניח לפי הקלסרים שהם החזיקו ובין הוריי עמדה ילדה זרה, מקורזלת שיער בערך בגילי, נראה שהתלבשה לכבוד המאורע.

וכאשר אבא שלי הבחין בי שני הוריי הסתובבו אליי באחד וגם האנשים הזרים האלה הסתכלו לעברי, רק הילדה נשארה עם המבט לרצפה.

"אוי חמודי הגעת איך היה בבית ספר?" שאלה אימי

"היה… היה מצויין" אמרתי קצת בפליאה.

אמא שלי ראתה שאני לא מסיט את עייני מהילדה הזרה שהייתה בין ידיה.

"אוי.. שכחתי," אמרה אמא בהתרגשות ונראה שאנשים שעמדו לידה, כולל אבא, היו נרגשים גם הם. "אנחנו תמיד רצינו שיהיה לך שותפ/ה בחיים ושלא תרגיש לבד ולכן החלטנו לקחת צעד משמעותי. 

תכיר את אחותך החדשה, גלית."

ליבי פעם בחוזקה… אחות? לי…?

אני לא הגבתי. ההורים שלי ציפו ממני לתגובה, אך לא יכולתי להגיב.

אני פשוט פניתי אל גרם המדרגות  ועליתי לחדרי, לא הסתכלתי לראות את התגובה על פניהם של הנוכחים בחדר, יכולתי להרגיש שההורים שלי חשו אכזבה ונגיעה של עצב.

וכאן הזדחלה, התחושה של… הזרות, של מי אני, אני לא מרגיש…אני.

הילדה הזאת… זרה.

חודשים עברו, הורי ניסו כמיטב יכולתם לגרום ללילדה להרגיש בבית וללא ספק היא ניסתה.

אני לא דיברתי איתה, עדיין הרגשתי תחושה לא נעימה שהיא פה.
היינו הולכים לבית ספר ביחד, היינו הולכים בשתיקה, אני עסוק בענייני והילדה השתמשה באוזניות שנתנו לה הוריי ושמעה שירים. היא נראתה מנותקת… פגועה. בבית ספר היא הייתה בודדה וישבה בצד הכיתה. היא הייתה מקבלת ציונים שאני רק יכולתי לדמיין, אבל היא לא הגיבה בשיעורים היא פשוט ישבה שם. נהגו לכבד אותה ולא לפגוע בה כי ידעו שהיא מאומצת… שהיא אחותי.
יום אחד אני זוכר שישבתי בגינה של ביתנו ועשיתי את שיעורי הבית.
"אתה צריך עזרה?" נשמע קול מאחוריי, זאת הייתה היא, שוב.
"לא אני מסתדר…" אמרתי
"אני באמת שאני יכולה לעזור-" ואז אני לא יודע איך זה קרה ופשוט הכעס גרם למילים האלה לצאת מהפה שלי באחת.
"תעזבי אותי במנוחה! אני לא צריך את העזרה שלך!" ופשוט לקחתי את הספרים ונכנסתי הביתה, אני עדיין שואל את עצמי איך התנהגתי ככה. למה עשיתי את זה? 

ואז לילה אחת, לפני שהלכתי לישון חשבתי לעצמי מחשבות לגביי ההרגשות שאני מרגיש לאחרונה מה אני אמור לעשות איתם? איך אני גורם להם להעלם? ואז פתאום דלת חדרי נפתחה באיטיות והילדה נכנסה לאט לאט לחדרי. היא הסתכלה מסביב ואני הרגשתי שמישהו… זר פולש לי לפרטיות.

היא  סגרה את הדלת מאחוריה נשענה על הקיר ואז התיישבה על הרצפה צמוד לקיר.

"אי פעם הרגשת זר?" אמרה הילדה פתאום.

לא הבנתי מה זאת השאלה המוזרה הזאת, לא עניתי.

לא עניתי כי לא הבנתי את השאלה או לא עניתי כי מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת.

"אני חושב" עניתי לאחר כמה שניות שהסתכלתי בילדה שהסתכלה לתקרת חדרי.

"אני לא חושבת שהרגשת באמת את התחושה של…זרות." אמרה הילדה. 

עכשיו באמת התחלתי לחשוב על החודשים האחרונים בהם אני מרגיש תחושת זרות.

"אני מפריעה?" נזכרה הילדה לשאול.

"לא," אמרתי "זה בסדר."

הילדה שבה להסתכל אל התקרה וסגרה את עייניה.

"איבדתי את המשפחה שלי בפיגוע," אמרה הילדה לאחר כמה שניות, אני המשכתי להסתכל עליה והפעם נדהמתי לגלות פרט לגבי הילדה המיסתורית. "נסענו על כביש 60 ומחבל משום מקום, התחיל לרסס את המכונית שלנו כדורים… ההורים שלי מתו על המקום ואחותי מתה כמה שעות אחריי זה בבית החולים, אני היחידה ששרדתי…" אני המשכתי להתבונן בה ופתאום תחושת הזרות מתחילה להידחק… הילדה המשיכה.

"לא הייתה לי שום משפחה קרובה ולכן נשלחתי לבית יתומים, החיים לא היו מושלמים שם, סבלתי…" אמרה הילדה "ובבית היתומים הזה הרגשתי בדידות כל כך גדולה שאני לא יכולה לתאר לך…

לאחר זמן התחילו להגיע אנשים שרצו לאמץ, כמה פעמים העניין לא הסתדר. סבלתי מסיוטים נוראיים וההורים המאמצים לא הבינו את המצוקה שאני נמצאת בה, חשבו שאני מקולקלת או משהו וככה חזרתי שוב לבית היתומים…

האמת שאלו לא רק הסיוטים מהפיגוע, אלא זאת התחושה של מישהו זר בחיים שלי, מישהו שאני לא מכירה, אחים חורגים שאני לא מזהה, משפחה אחרת לגמריי… והזרות הזאת גרמה לי לבדידות." אמרה הילדה ופקחה את עינייה, הם היו אדומות, נראה שהיא התאפקה לא לבכות.

"לאחר שנתיים, שלא הגיע אף אחד, ההורים שלך הגיעו, הם ראו את המצוקה שלי ובכל זאת הם רצו אותי וקיבלו אותי, אתה אומנם לא רואה את זה כי אתה כנראה ישן בנוח, אבל אני עדיין סובלת מסיוטים ולמרות זאת ההורים שלך עוזרים לי לעבור את זה, מרגיש כאילו קיבלתי חיים חדשים," הילדה כיוונה את מבטה אליי "אבל… איך זה שעדיין אני מרגישה את התחושה הזאת? את התחושה הזרה הזאת? כאילו אני עדיין בחיק זרים מוחלטים…?" הסתכלתי לצד במבוכה…

"גם… גם אני מרגיש ככה…" אמרתי בשקט כאילו לא רציתי שהילדה תשמע, אבל היא הצליחה לשמוע.

"זה… זה… בגללי?" אמרה הילדה בחשש. לא עניתי, לא רציתי לענות.

"מאז שהגעת," אמרתי בשקט "התעוררה בי תחושה של זרות, תחושה שאני… לא הרגשתי מעולם… לא רק שלא הרגשתי שלם עם עצמי, הרגשתי שאני מאבד את הרוודים שלי בזהות שלי. אני מרגיש שאני מייצג משהו שאני לא מאמין בו, את התחושה שאני זר, שאני לא מכיר את עצמי כמו שאני חושב שהכרתי… אני לא מרגיש, אני." אמרתי וסגרתי את עיניי, לא יכולתי שלא לעצור את הרגש של העצב… את הדמעות.

אבל פתאום הרגשתי יד שעוטפת את ידי. זאת הייתה הילדה, היא התיישבה לידי על המיטה, לא הייתי מוסגל להסתכל עלייה.

"אני חושבת שזה כי… עדיין לא קיבלת אותי." אמרה הילדה "שעדיין את לא קיבלת אותי כבת משפחה, אני עדיין מרגישה זרה שמציקה למישהו בחייו."

אני השפלתי את מבטי.

"אני… אני-" לא יכולתי להגיד מילה, אבל גם בתוך כל הצער, הרגשתי שהזרות נדחקת… התחושה הזאת, הולכת.

"אני מצטער שלא גרמתי לך להרגיש בבית, אני… אני פשוט לא רגיל להעניין…" אמרתי בעודי נרגע.

"זה בסדר…" אמרה הילדה. "אני חושבת שאנחנו צריכים להכיר אחד את השני יותר טוב, להפר את התחושה ששנינו מרגישים."

"מעולם לא הרגשתי תחושה של זרות עם עצמי, את גרמת לי להתבונן ולהסתכל," אמרתי " תודה לך."

"אין כמו עזרה של אדם אחר," אמרה הילדה "בוא נתחיל מהתחלה ונבטיח לעזור אחד לשני" אמרה הילדה.

"אוקיי," אמרתי "מבטיח."

"אז, לי קוראים גלית" אמרה גלית בעודה מסתכלת עליה מחוייכת, התחושה שלי נעלמה… הבנתי הכל, כדי שאדם לא ירגיש זר אנחנו צריכים לסייע לו ולעזור לו לדבר איתו ולהכיר אותו ובכך הזרות הולכת… ונפתחים אחד לשני. 

הרגשתי פתאום שהשאלות לגביי עצמי יפתרו במהלך הדרך, אבל לא הרגשתי יותר זר, כי עכשיו יש לי מי שיעזור לי, שהרגיש כמוני.

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "שלום גלית," אמרתי "לי קוראים איתי."

איתן לוגסי

עד כמה אהבת את היצירה?