יום אחד, ממרומי השיח
הורד הנכבד לחבריו השיח:
"שמעו נא חבריי את מסקנתי הנבונה-
אני הפרח הכי הכי בגינה!
אני גדול ומרשים וגבה קומה
משתמשים בי לבשמים ולרפואה משלימה
אני כוכב בכל סיפורי האהבה
אין כמוני מושלם בכל הסביבה!"
"מושלם? מה פתאום!" קרא השושן,
"הרי קוציך כואבים כקוצי הדורבן!
והצבע האדום צעקני ומצועצע,
לא יזיק לך צבע יותר ממוצע.
למשל, אני, שושן צחור ולבן
לא מדי גדול ולא מדי קטן
אני מוטבע על השקל ומופיע בתנ"ך
אין ספק שאני הכי הכי מוצלח!"
צחקה החרצית "אתה, שושן צחור?
מבחוץ אתה לבן אך מבפנים שחור משחור!
אתה אולי נראה יפה, אך אבקניך רעילים
מה שווה יופייך אם הוא מרעיל חתולים?
אם כבר ידידיי, אני המוצלחת בגינה-
אני קלה לגידול ונפוצה בכל פינה
יש לי מקום של כבוד בסמל יפן
וכל סלט עם חרציות הוא פשוט מעדן!
אז אין פה כלל שאלה, אתם מבינים?
אני הכי הכי בכל הזמנים!"
אז ענה לה הורד "חרצית צהבהבה,
גם לא תזיק מעט ענווה
את פרח בר פשוט, קטנה ועלובה,
מי את לידי? את ברצינות משווה?"
וכך התווכחו פרחי הגינה
צועקים ומתווכחים בהמולה משונה
וכל אחד את רעהו מגדף ומשמיץ
"אני הכי הכי וכל השאר שטויות במיץ"
אך בסוף, על תלולית החול החדשה,
שושן, ורד וחרצית שתקו בבושה.
ונשתתקו הקולות והריבים והמהומה
ורק גבעול לצד גבעול על תלולית של אדמה.
שזורים זה לזה בגלגל פרחוני
כל אחד פתאום הבין שהשני
הוא הכי הכי
אחי
