אז אני יושבת וכותבת,
כותבת לך מכתב, כדי לומר את כל הדברים שהייתי צריכה להגיד, ולא הספקתי,
את כל המילים שרציתי לומר ולא יכולתי, להגיד הכל פעם אחת אחרונה…
פעם שאלתי אותך "מה יותר נורא, לא לאהוב אף פעם, או לאהוב ולאבד?"
ותמיד ענית לי "לא לאהוב אף פעם".
אבל אף פעם לא אמרת לי למה,
ומאז שהלכת שאני חושבת על התשובה שלך, חושבת עליה שוב, ושוב, ושוב, ושוב..
הכאב שלי, הכאב שיש לי בלב כשאני חושבת עליך, על כל הדברים שאמרת לי, על כל הדברים שאני אמרתי לך…
על הרגע ששאלת אותי "האם תינשאי לי?"
ועל הרגע שצעקתי, כן בשמחה ובחיוך שיכור מאהבה,
על הרגע שענדת לי טבעת יפה מתחת לחופה.
ועל הרגע שידעתי שאני שלך.
אבל עם כל הכאב, אני יודעת שאני לא הייתי מוכנה לוותר עלינו גם אם זה אומר שתעזוב אותי לפני הזמן…שתעזוב אותי לפני שהייתי מוכנה לשחרר…
גם אם זה אומר כל מה שנשאר לי ממך זה זיכרון,
אבל תחשוב איזה זיכרון זה יהיה?
זיכרון של החיוך שלך, החיוך היפה שלך, החיוך שגרם לי לצחוק, לבכות ולחייך, החיוך שיכל להאיר גם את הצד החשוך של הירח, בלי להתאמץ.
זיכרון של עיניים שלך, העיניים היפות שלך, העיניים שיכלו להבין אותי בלי שהייתי צריכה לדבר,
אני חושבת על כל הרגעים היפים שהיו, על כל הרגעים שיכלו להיות, ועל אלה שלא יהיו לעולם.
אני חושבת על הזיכרונות שלנו, על הכיף והצחוק על היופי והטוב שנלקח, שנגזל, שנגנב.
בעולם שאפשר להיות כל דבר, בחרת להיות אדיב וטוב,
לימדת אותי על הטוב שיש בעולם, ובזכותך אני יכולה לראות את הטוב שעוד נשאר..
אבל לא סתם אומרים שהיום הנורא מכל באהבה, הוא היום שבו אתה מאבד את אהובך..
אוי, חייל אמיץ שלי, מה אעשה בלעדיך?…
________
(שיר זה מוקדש לכל אלא שאבדו את אהובם במלחמה, לכל אלא שהרגישו שחלק מליבן עזב אותן ביחד עם אהובם..)
