חייל בזכוכית / נעה סואאי ונסיה ברשר

פרק 1

‏ בום! בום! בום! עוד כדורים עפים אני בקושי מצליח לנשום הכל מטושטש סביבי, ומעורפל כמו סופת גשם קשה.

אני מרגיש דם בפה שלי, זה מר זה מזכיר לי אותו ואני ממהר לרוק אותו החוצה, הרגליים שלי רצות אוטומטית כמו מכונה כמו רובוט ממוחשב.

אני שומע צעקה מביט לכל הכיוונים מחפש את הצועק, אני מרגיש לבד ‏חייל בודד ותחושה של סוף אופפת אותי מכל הכיוונים ומפילה אותי ארצה,

האדמה החרוכה שורפת את פניי אני יודע שאני חייב להמשיך להיות שם בשבילו כשכל זה יגמר.

האוויר לח וצורב ריח של עופרת מהולה בדם מכה באפי, רגל ימין שלי מדממת תוצאה של כדור ירוי, אני מביט בשמים הם בהירים מתמיד כמו מפה של שישי בערב.

אני עוצם את עיניי ומצמיד את ידי בכוח לפצע המדמם מנסה לעצור את שטף דם, אני רואה יד של חייל מנופפת לכיווני אני מאמץ את עיניי מנסה לזהות אותו, הוא צועק לכיווני, משהו בפנים שלו נראה לי מוכר אבל הדם מטשטש את ראיתי.

אני רוצה להפסיק להילחם ‏אבל אסור לי לוותר! אני משכנע את עצמי אם לא בשבילך אז בשבילו, היד שלי שורפת אני מרגיש שאני לא יכול לעצור יותר את שטף דם אסור להישבר אני שומע את הקול שלו בתוך הראש שלי הבטחת לי אני מעיף מבט אחרון בשדה-הקרב ובשרידי בניינים עד שידי נשמטת הצידה רופסת אני לוחש עד שעיני נעצמות

"אסור לך להתייאש!

פרק 2

אנחנו שורדים זה המומחיות של העם שלנו תמיד לא משנה כמה דברים קשים עברנו וכמה גזרות נגזר עלינו תמיד יצאנו מהצד השני עם האמונה בלב והעוצמה היהודית.

המילה לוותר אף פעם לא עלתה על דל שפתיהם של אף אחד מהמנהיגים שלנו כולם היו בראש אחד להאמין שיהיה טוב.

כשהתעוררתי באותו יום בבית החולים הבנתי כמה עמוקים השורשים היהודים שלי הרי אחרי הכל גם אני שרדתי למרות כל היריות והפציעות שספגתי בקרב האחרון. הנה אני כאן למרות הכל חי ונושם על מיטת בית החולים.

הקלה וחרדה הציפו אותי יחד העובדה שאני בחיים. הנה נס גלוי אחד מאותם מאות ואלפי ניסים שה' עשה לנו במלחמה הזאת

מצד שני חשתי איך החרדה לשלום חבריי זוחלת לה באיטיות במעלה גבי.

אחות במדים כחולים נעצרה ליד מיטתי והכניסה חומר כחלחל לתוך עירוי הדם שלי.

"מה שלומך גיבור?" היא שאלה וחיוך אוהד על פניה  "איך הרגל?"

עד אותו רגע בכלל לא שמתי לב שהיא חבושה והמילה גיבור כאילו לא השתלבה לה טוב במשפט. אני לא רגיל שמכנים אותי ככה הרי אני לא גיבור בסך הכל חייל בודד במערכה שלמה שמוסר את נפשו בשביל העם שלו כמו רבים אחרים. " בסדר אני חושב".

"כואב?" שאלה והעיפה מבט בנתונים שעל הצג שליד מטתי.

"לא ממש" עניתי והבטתי סביבי.

" מה השעה עכשיו? כמה זמן הייתי פצוע?" פתאום התחלתי לחשוב על ההורים שלי מה איתם? הם בטח דואגים לי מאוד!

" השעה שתיים וחצי בצהריים ועברו בסך הכל שלושה ימים מאז שנפצעת. היית מחוסר הכרה זמן קצר מאוד"

קצר מאוד?! לא ידעתי מי הכשיר את האחות הזאת לרפואה. חשתי את האדרנלין זורם בתוך גופי אמא בטח אכולת דאגה.

"אמא שלי יודעת שאני כאן? אני יכול לדבר איתה?"

האחות הנהנה בראשה וכעבור עשר דקות כבר חייגתי לאמי

"הלו" כששמעתי את קולה העדין מעבר לקו חשתי שמשהו נשבר בתוכי ובמקום להסביר לה מה קרה פשוט התחלתי לבכות כן כן! ממש בכי אמיתי כאילו אני שוב פעם אותו ילד קטן בין השלוש שנכנס לו סבון לעיניים. כל הפחדים על חברי הפלוגה שלי שבטח רובם לא שרדו, מראות החיילים הנופלים לצד הדרך מתוך הקרבה על העם שלהם חישלו את רוחי ובאותו זמן גם שברו אותה.

אמא שלי לא אמרה דבר מעבר לקו וכאילו קראה את מחשבותיי ולחשה לי ברוך " הכל יהיה בסדר"

פרק 3

כעבור שבועיים….

אני צועד לכיוון האוהל עם מכתב השחרור בידי האוהל של חברי הפלוגה שלי ניצב במקומו כמו תמיד,

אני מסיט את פתח האוהל ונכנס פנימה, האוהל ריק.

אני מתיישב על המיטה הזמנית שלי ומסיר תוך כדי מספר זוגות גרביים מלוכלכות של אחד מחברי בוודאי.

אני מנסה לנוח מעט, להניח את הראש מספר דקות אך גונן כמו תמיד נכנס פנימה בריצה.

"יוחאי" הוא ניגש אלי ומחבק אותי בחום, הוא מתבונן בי מכף רגל ועד ראש מביט בתחבושת שעל רגלי השמאלית .

"זה רק פציעה שטחית" אני מרגיע אותו ומעיף מבט בשערו הפרוע שגדל בעוד מספר סנטימטרים.

"אז מה שלומכם פה?" אני שואל ומתחיל לפרוק את המזוודה שאמא ארזה לי מהבית.

גונן מתיישב לצידי על המיטה, "אתה יודע ההסדר הרגיל אימונים, אימונים ושוב פעם אימונים" אמר בעווית כאב מדומה וחייך אלי מבעד למסגרת ריסים שחורות.

"שבוע שבועיים הכל אותו דבר" אני מסכים איתו,

"אהה טוב שאתה מזכיר לי" התנער לפתע וניגש לקרטון שלצד מיטתו,

"היה פה לפני מספר ימים איזה נער, הוא ביקש למסור לך את זה"

אמר גונן והושיט לי מכתב אלמוני "הוא ביקש שאעביר לך את זה כמה שיותר מהר"

לקחתי את המכתב מידו והפכתי אותו לצידו השני

'ליאור מזרחי'

חיוך עלה על פני ליאור חבר ילדותי עבר זמן רק מאז שלחנו מכתבים זה לזה, מנהג מוזר זה החל בשיעורים בחטיבה והמשיך למבחני קבלה לאוניברסיטה וראיונות עבודה.

השענתי את ראשי על הכרית ופתחתי את המכתב

יוחאי חברי,

עבר זמן רב מאז דיברנו ואני מצטער על הנתק הממושך

אני לא יכביר במילים אך אסון נוראי פקד את משפחתי

אחי הגדול איתמר נפצע באחד הקרבות לעזה לפני שבועיים הרופאים עשו ככל שביכולתם אבל הוא לא שרד.

אני מצטער שאני מנחית את זה עליך ככה ולא בטלפון פשוט אני עוד לא יודע איך אפשר בכלל לספר דבר כזה! איך החיים שלי יראו כעת,

ההלוויה תערך בעוד יומיים מהבית של ההורים שלי בהרצליה אשמח לראות אותך שם.

ממני בצער רב: ליאור חברך הטוב

קראתי את המכתב שלוש פעמים בטוח שלא הבנתי אותו נכון מסרב להאמין למה שרשום שם,

" לפני כמה זמן הביאו לך את זה?" אני שואל את גונן נסער,

"לא זוכר. יומיים שלושה"

"גונן אתה חייב להיזכר תתרכז לפני כמה זמן הנער הזה היה פה?" אני שואל לחוץ.

"אממ.. אני חושב שזה היה ביום שקיבלנו את התרומה המטורפת של מברשות השיניים, זה אומר שזה היה ביום.. שלישי? כן כן שלישי!"

לא!

אני נופל על המיטה באפיסת כוחות אני לא מאמין שגם פספסתי את הלוויה, הייתי צריך להיות שם בשבילו!

בעודי יושב על המיטה מחזיק בידיי את מכתבו של ליאור המום ומבועת

הטלפון ליד המיטה שלי צלצל לא היה לי שום חשק או כוח רצון לענות אפילו לא להעיף מבט בצג הטלפון לראות מי מתקשר אבל הטלפון לא וויתר הבטתי וראיתי שזה מהבית הייתי מוכרח לענות.

"יוחאי!! יוחאי!!" שמעתי את קולה הצפצפני של רחל אחותי הקטנה מעבר לקו "יוחאי יוחאי! אתה שומע?" קולה המתוק העביר בי רעד קל הזכיר לי את החום של הבית.

"יוחאי? אמא! יוחאי לא עונה לי!" שמעתי את רחל קוראת ברטינה.

"אני כאן" לחשתי אליה נדהם מהמילים הקטועות שיוצאות מפי המום מזה שאני בכלל מצליח לדבר

"מה שלומך?" שאלתי והדקתי את אחיזתי בטלפון הזעיר.

"נהדר היום בגן עשו לנו שיחה לכל מי שיש אח או אבא במילואים ואני סיפרתי לכולם בקול רם עליך על אח שלי שנלחם בעזה והגננת אמרה שאתה גם אמיץ וגם צדיק"

כבר שכחתי איך זה להקשיב לסיפוריה של רחל שלא נגמרים איך קולה הילדותי נשמע צווחני מעט בטלפון דמיינתי אותה יושבת על אדן החלון במטבח וזוג צמותיה הבהירות מתנדנדות ימין ושמאל.

"יוחאי הכל בסדר?" שאלה, חושיה הצעירים לא הטעו אותה.

"כן למה?" שאלתי וכיחכחתי בגרוני מעביר יד לחה על מצחי,

"לא יודעת אתה כאילו שקט כזה היום" לחשה רחל "בדרך כלל אתה מדבר יותר ומספר לי בדיחות "

למרות אלפי הקילומטרים שמפרידים ביננו זיהתה רחל שמשהוא עובר עלי היא תמיד הייתה כזאת מצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.

"ברוך ה' הכל בסדר" אמרתי התלבטתי אם לספר לה על המכתב. לבסוף החלטתי שהיא צעירה מדי "קרה איזה אירוע מצער לחבר שלי זה קצת זעזעה אותי" אמרתי לבסוף.

הייתה שתיקה קצרה מעבר לקו ואז שמעתי פתאום יפחות חלושות כאילו אחותי הקטנה נאבקת בדמעותיה.

"הי הי רחל" אמרתי ברוך ונעמדתי על שתי רגלי " הכל בסדר רחל? את שומעת אותי?"

רחש קל של קינוח אף נשמע ואז קולה של רחל חלוש, לוחש ומעט מפוחד נשמע מהטלפון

"אני מפחדת" אמרה בשקט נושפת באפה

"אני מפחדת… שלא יקרה לך משהו.. בנות בגן שלי מדברות על כל כך. הרבה פצועים וחיילים כמוך נהרגים ואני דואגת לך.. אני לא רוצה שחס וחלילה…"כאן קטע את השיחה שטף דמעותיה ובכיה הרעיד את הנימים הכי עדינים בנפשי

"בבקשה.." לחשתי אליה "בבקשה רחל תפסיקי לבכות"

כי אם לא תפסיקי אני אתחיל לבכות איתך גם, אני חש שאני מתמלא ומתמלא ולא מצליח לרוקן את עצמי. רגשות עזים שחוויתי במלחמה ובקרבות ממלאים את ליבי ומאיימים להתפרץ.

"רחל בבקשה.." לחשתי. אני חייב להיות גיבור לידה לשמור הכל בפנים אני בטוח שאמא ואבא יושבים לידה מקשיבים לשיחה אם הם ישמעו אותי בוכה אני יודע שאמא תקרוס.

" רחל הכל היה בסדר" לחשתי לה באומץ ובקול מעובה "את תראי אנחנו נצליח לעבור את זה ביחד"

רחל נרגעה אט אט מעבר לקו ונפרדה ממני באיחול לילה טוב גם כעבור חצי שעה ישבתי על המיטה עם הטלפון ביד אחת והמכתב של ליאור בידי השניה אנחנו נעבור את זה יחד לחשתי לעצמי.

פרק 4

המפקד הזמין אותי לחדרו ואמר לי לארוז את חפציי.

"אתה חוזר הביתה" אמר והגיש לי את מכתב השחרור בפנים חתומות מביט בי מעבר לזגוגיות משקפיו העבים

הבטתי במכתב במכתב בחוסר הבנה

"הביתה?!" שאלתי בחוסר הבנה "כאילו הביתה ממש לחזור לגמרי המפקד?!"

המפקד שלי הנהן בראשו והשפיל את מבטו מטה.

עכשיו התחלתי לקלוט את הסיטואציה.

"אם המפקד חושב שרגלי עדיין לא החלימה לגמרי או שאולי בגלל שאר חברי הפלוגה" פה עצרתי לרגע, נושף אוויר "אז אין לך למה לדאוג המפקד, אני כשיר!"

המפקד הביט בי במבט לא ברור ואז הושיט לי את המכתב.

"חזור הביתה חייל! זאת פקודה"

הנהנתי בראשי ויצאתי מהאוהל בפה חשוק.

בתוך ליבי פנימה ידעתי שהמפקד צודק, שלמרות כל המסכות שאני עוטה על פני משהו עמוק בתוכי נשבר.

ידעתי שגם שהמלחמה הזאת תיגמר. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה פעם. משפחות שלמות יזכרו את היום הזה בתור היום שהפך את חייהם לחלוטין .

אני אורז את חפציי. גונן ושאר החברים באימון מחוץ לבסיס כך שאין לי זמן להפרד מהם, אני שולח לאמא הודעה שאני בדרך הביתה בלי לפרט יותר מידי והולך לכיוון התחנה שליד הבסיס.

‏אני עולה על האוטובוס ומסתכל על הנוף. הגשם יורד בחוזקה והטיפות זולגות זאת נגד זאת על החלונות כמו דמעות.

הטלפון שלי מוצף בהודעות מאמא ואבא שכבר קיבלו הודעה מהצבא על השחרור שלי. בן דוד שלי שואל אותי מה שלומי בווטסאפ המשפחתי. אני לא יודע מה להגיב מה אני יכול לכתוב לו כבר?! אני אפילו לא יודע איך אני אתחיל להסביר את זה לאנשים אחרים! איך להסביר להם את התחושות שליווה אותי בחודש הזה?

אני מסתכל על הנוף ומחייך אולי אין סיבה הגיונית או לפחות אין סיבה הגיונית שאנשים יבינו, אני יודע שזה היה הוא ששומר עליי הוא תמיד היה שם! אני פותח את העיניים ומופתע מהשלווה שנחתה עלי לפתע כי אני לא מושלם ‏ויש לי הרבה הרבה סדקים והמון חסרונות וטעויות שעשיתי במהלך חיי אך אם מישהו יכול להדביק אותם יחד מישהו יכול לקחת את הפצעים ולסגור אותם! זה אני, כי אם יש משהו שמיוחד בנו בתקופה הקשה שאנו עוברים כעת זה שלא צריך להיות אדם מושלם בשביל להיות גיבור. בכל בית וכמעט בכל משפחה יש את הדוד הזה, הבת דודה שנלחמת עכשיו בחזית זה מה שמאחד את העם שלנו וזה מה שתמיד חיבר ביננו ופתאום אחרי הרבה זמן קל לי יותר לנשום כי אני יודע פתאום בצורה ברורה שאנחנו ננצח אני לא בטוח איך זה יגמר או מה יהיו ההשלכות אבל אני יודע שזה העם שלנו אנחנו לא נלחמים פה על כבוד כמו רוסיה או על כסף כמו אירן אנחנו נלחמים בשביל הארץ שלנו בשביל העם שלנו ששרד כל כך הרבה מלחמות וגזרות ששום דבר כבר לא יכול להכניע אותו. החיים שלנו מלאים בניסיונות ואין סוף הזדמנויות אני רוצה לנצל אותם על הסוף לדעת שאני חלק מהמאבק הזה שבעוד כמה מאות שנים שילדים יהודים יצעדו ברחובות המדינה הזאת אני ידע שחלק מזה בזכותי!

לכן אני לא מוותר זאת הארץ שלי! אני אלחם עליה כמה שרק צריך!

"היזהר מהבובה העשויה מזכוכית כי אם תחזיק אותה חזק מדי היא תישבר ואתה תדמם"

עד כמה אהבת את היצירה?