תפילה/ תפארת כוסף
סיפורה של תהילה
*****
"אחת! שתיים! שלוש-" שרגא ממשיך לספור ואני יושבת כפופה מתחת לחלון, מוחבאת מאחורי השיח.
אני בת חמש, משחקת עם הילד הכי נחמד מקהילת בית הכנסת, שרגא.
אני לובשת שמלה אדומה מנוקדת וסרט מתאים קשור לראשי. אני מרימה את שולי השמלה בזהירות כדי שלא יתלכלכו ומורידה את ראשי כדי ששרגא לא ימצא אותי.
"היא תהייה כלה יפהפייה." אני שומעת לפתע את אימי מדברת מבעד החלון ומרימה את ראשי כדי להקשיב יותר טוב.
"שרגא יגדל להיות גבר חכם בתורה ושניהם יקימו בית נאמן וצדיק לעם ישראל." אבא עונה לה ואני מתאפקת לא לצחוק. שרגא? הילד שתמיד נותן לי לשחק עם האגוזים שקיבל אחרי התפילה? שנתן לי את הסרט הכחול הקרוע שהוא מצא בחצר החיידר? אני לא אהיה הכלה שלו גם אם אבא ואמא יקנו לי שמלה חדשה.
"אהא! מצאתי אותך!" אני מתנערת ממחשבותיי ושרגא עומד לפניי, עם העיניים החומות שמתכווצות כשהוא מחייך והחיוך הרחב והשיניים הטיפ-טיפונת עקומות. אני צוחקת ונעזרת בידו כדי לקום.
"אני סופרת!" אני צועקת אליו ורצה אל העץ שעומד במרכז החצר. כאילו שאני אתחתן עם החבר הכי טוב שלי.
*****
אני בת עשר עכשיו, ויושבת ליד אימי כשהיא רוקמת דוגמאות יפות על חצאית השבת החדשה שלי.
"בת יפה שלי," היא לפתע אומרת ומלטפת את ראשי בידה המקומטת. "את יודעת, תהלה, עד שתתחתני בעזר ה', אני מקווה שאוכל לתת לך טבעת זו." היא מראה לי טבעת זהב דקה על קמיצתה, העטורה ביהלומים קטנטנים. אני מניחה את אצבעתי על הטבעת ומחזיקה את ידה של אימי.
"כשאתחתן, אמא, את תהיי שם בעזר ה' ותראי אותי איתה." אני אומרת בחיוך ונושקת ללחיה של אמא. פתאום רעיון החתונה לא נראה כל כך דמיוני יותר.
*****
שנה עוברת ואני בת אחת עשרה. אני יושבת ברגליים משוכלות על הרצפה ומשחקת בחמש קוביות ברזל קטנות. אני מנסה לזרוק אותם באוויר ולתפוס בכל פעם אחת.
השעה מאוחרת, השמש כבר שקעה והכוכבים יצאו. אני אמורה להיות במיטה עכשיו, אבל אמא אמרה שלאבא יש משהו חשוב להגיד לי, אז אני מחכה שיחזור מתפילת הערבית.
אני מצליחה לתפוס את כל הקוביות בבת אחת כשאני שומעת את דלת הבית נפתחת. כמה שניות לאחר מכן אמי נכנסת לחדרי שלחיה סמוקות והיא מחייכת. היא לבושה בשמלה של שבת וסרט משי כרוך לראשה.
"מהרי, בתי, ורחצי את פנייך." היא אומרת. היא מוציאה מארוני שמלה לבנה של שבת ואני מבולבלת. אני רוחצת את פניי במים קרירים ואמא מלבישה אותי בשמלה הלבנה.
היא לוקחת את ידי ומובילה אותי אל חדר הסלון, שם אבא יושב עם כמה מחברי קהילת בית הכנסת ור' פתחיה, אביו של שרגא, ביניהם.
אני רוצה לשאול מדוע שרגא הפסיק לשחק איתי לאחרונה, אבל המבט על פניו של אבי מונע ממני.
"תינוקת לא מכערת." אומר ר' פתחיה ממקומו על אחד הכיסאות המרופדים. אבא מלטף את לחיי ואני מצמצמת את עיניי בבלבול.
"תהלה, יודעת את מי דבר עמך?" אבי שואל, ולפני שאני מספיקה לענות הוא ממשיך. "אביו של חתנך דיבר עמך. מזל טוב לך בתי, הלילה הזה התארסת והרי את כלה." מיד החדר מתמלא בברכות מזל טוב ואני מסתכלת סביב ומחייכת בבלבול. אבא טופח על ראשי ואמי לוקחת אותי מהחדר וממלמלת דבר על עין הרע.
אמי נושקת למצחי ועוזרת לי להחליף את שמלתי לכותונת לילה.
"מכאן ואילך ארוסתו של שרגא את ואם ירצה השם בעוד שנה ביום שיגיע החתן להנחת תפילין נעשה לכם חופה." היא אומרת בעודה משכיבה אותי למיטה.
היא נושקת שוב לראשי ומלטפת את שיערי.
"שני טוב בתי, כי בעוד שנה תזכי להקים בית נאמן וצדיק לישראל." היא אומרת בעודה מכבה את הנר שליד מיטתי ויוצאת מהחדר. בשנתי, אני חולמת על אותו משחק מחבואים עם שרגא כשהיינו בני חמש ושש. אני אהיה כלתו של שרגא.
*****
החודשים הבאים עוברים ביעף. שרגא מגיע בכל שבת וחוזר באוזני אבא את הדברים שלמד. לפעמים אני נשארת מחוץ לדלת ומקשיבה להם מדברים ומתדיינים על עניינים שונים בחומש ובגמרא.
בימי החול אני עסוקה ברקמה ובישול. אמא מלמדת אותי לתפור מפיות יפות ווילונות וגרביים ומה עוד, ואני יוצרת דוגמאות ופסוקים על תיקים לתפילין וטלית שתפרתי לשרגא. הכנתי לו תיק תפילין מקטיפה כהה ותיק טלית מאותו הבד. רקמתי את שמו בחוט לבן בראשי התיקים ופסוקים שונים עטופים בדוגמאות רימונים וענפים.
אני מכינה עם אמי מגדנות שונות, ממאפים ממולאים בקרם מתוק לסוכריות פרי מסוכרות. אני מכינה כמות כפולה בימי שישי כדי שאוכל להביא כמה מגדנות לפני שרגא הלומד עם אבי.
*****
כמעט שנה עוברת, ומוצאי שבת אחת, אבי חוזר הביתה כשהבעה זעופה על פניו.
אני יושבת על אחד הכיסאות המתנדנדים בחדר הסלון וסורגת סוודר-תינוקות לבן לפי הוראותיה של אמי.
אבי לא מבזבז אף דקה לפני שהוא צועק אל אימי להביא לו את תנאי השידוך. אמי קמה ממקומה לידי ורצה בזריזות אל חדרה שלה ושל אבי.
היא חוזרת עם מעטפה לבנה שראיתי רק פעמיים קודם, אבל אני יודעת מה היא מכילה; התנאים לקידום שאבי ור' פתחיה כתבו ביחד.
"אבא?" אני אומרת-שואלת בשקט, אבל אבי לא עונה. הוא לוקח את המעטפה וללא אזהרה, קורע אותה לשתיים.
רעש הקריעה הינו היפוך מוחלט לשתיקתו הזועמת של אבי. גבותיו מתכווצות בכעס והוא קורע את המעטפה ותוכנה שוב ושוב, עד שפיסות הדפים קטנות יותר מציפורן אצבעו המורה.
אני ואמי מזדעקות יחדיו ואמי שולחת את ידיה בעדינות למנוע מאבי להמשיך את קריעת עתידי. הוא דוחף את ידיה וזורק את הקרעים על השולחן.
"הבת שלי," אבי מסנן בכעס, "לא תתחתן עם חבר הכת." הוא יורק את המילה לכיוון אמי. אבי קם ממקומו והולך אל הסלון, שם הוא מתיישב על אחד הכיסאות המרופדים ולוקח ספר לידיו.
"שרגא ואביו לא היו השבת בבית הכנסת," הוא מתחיל. "לפי חברי בית הכנסת, הלכו הם לאחד מרבני הכת, עבור ברכה לבר המצווה וחתונתו של הילד." אני מרימה את ראשי בהיסוס ומסתכלת אל אבי.
"אבא… חתונתי עם שרגא… תבוטל?" אני שואלת בשקט ואבי מהנהן בתקיפות.
"לא אתן לבתי להיאבד בהבטחות השווא של חברי הכת."
אבא אורז את קרעי המכתב ושולח אותם אל ביתו של ר' פתחיה. כשאמא מנסה לבקש ממנו לכתוב מכתב הסבר הוא מבטל אותה בתנועת יד.
ביום השלישי ר' פתחיה דופק על דלת ביתנו כששרגא לצידו. אמי פותחת את הדלת.
"תרצו," היא מהססת לרגע. "להיכנס לאכול דבר מה?"
אני במטבח, מכינה את ארוחת הערב. אני מסתובבת לרגע כדי לראות את האורחים. כשאני רואה שאלה שרגא ואביו אני ממהרת להוציא מן המזווה מספר מתוקים ולהניח אותם מסודרים יפה על צלחת במרכז השולחן.
"רצינו להסביר-" ר' פתחיה מנסה לדבר, אך לפני שהוא מצליח לסיים את משפטו אבי מגיח מחדר הלימוד.
"אתה!" אבי צועק בזעם. "איך הינך מעז להגיע כך לביתי עם בנך, אחרי שגילית את שבתך עם רב הכת? איך הינך מעז להתקרב לביתי ואשתי ולנסות להשפיע עליהן עם דעות הכת המעוותות שלך? צא מביתי, ברגע זה!"
מאותו הרגע, אני לא זוכרת דבר. אני לא זוכרת איך אבי דחף כמעט בכוח את ר' פתחיה מחוץ לבית. אני לא זוכרת את שרגא צועק לכיווני ולכיוון אבי שלא יסלח לנו על העלבון. אני לא זוכרת את אמי נופלת לברכיה מול אבי ומתחננת בפניו שיבקש מחילה משרגא ואביו. אני הייתי בעולם משלי.
הייתי שוב בחצר. באותה הפעם ששמעתי את הוריי מתדיינים על שידוכיי עם שרגא. הייתי בחצר, מסתכלת למעלה אל פניו המחייכות של ילד הכי נחמד מקהילת בית הכנסת.
למה?
לאחר כמה שעות אני שומעת במעורפל את הוריי מדברים על שידוך חדש, כי כל צורכי החתונה כבר מוכנים. אני לא רוצה שידוך חדש. שרגא היה חברי, למה שאצטרך להתחתן עם אדם זר?
*****
שרגא ומשפחתו נעלמים בשנים לאחר כך, שאבי גזר עליהם חרם ופחדו לחייהם. אני לא חושבת על שרגא יותר. אני נשואה כבר שבע שנים ועם שלושה ילדים; שני בנים ובת. עסקי אבי עליו השלום מצליחים ומלאי ברכה, ואני מנהלת את ביתי בשמחה ויראת ה'.
ככל שהשנים עוברות אני שמה לב ליותר ויותר שינויים במנהגי בעלי. שינויים המופיעים מהמלמדים שבעלי הביא לילדינו מערים אחרות. אלה מנהגי חסידים, אותם מנהגי חסידים שאביו עליי השלום היה מזועזע אם היה רואה שהננו נוהגים.
הם לא מפריעים לי, שינויים אלה. אני נהנית מהניגונים המרוממים שבעלי מנגן על יד השולחן, מלימוד התורה מעומק הנופש. לעולם לא הייתי נוהגת כך בבית אבא.
*****
חמש שנים עוברות ומחלת הדבר פוגעת בבני הבכור בין השתיים עשרה. ימים ושבועות אני יושבת מחוץ לדלת חדר, מתפללת לרחמי שמיים. לבסוף מרחם עליו ה' יתברך וילדי היקר חוזר לחייו, אך לא לחיים ארוכים הוא חוזר.
יום אחד, לאחר מחלתו, משקים בני לבית הכנסת. כמה נרגש הוא, כשהוא יוצא עם החומש והתלמוד תחת זרועו האחת ומים ומזון תחת האחרת.
כמה מפוחדת אני, כשהוא חוזר בזרועותיהם של כמה גברים חסונים שמשכיבים אותו על מיטתו, מעולף. אחד מהגברים מספר לי על מפגש הילד עם אדם מטורף הלבוש תכריכים כמת, שהפריח ממנו את נשמתו, בעוד שאר הגברים מחזירים לבני את נשמתו. מאותו היום אור עיניו של בני דועך, עד שחודש לפני בר מצוותו, הוא נכבה.
לאחר מותו, אני לא יכולה שלא לחשוב על תאריך מותו של בני היקר. שמת שלושים יום לפני בר מצוותו, כמו תאריך ביטול חתונתי עם שרגא. אני ממהרת מומחי את המחשבה. שרגא הינו נחלת העבר.
*****
עוד שנתיים עוברות. שנתיים המלאות בחוסר בני הבכור.
בני השני מגיע למצוות, אך לא מספיק להניח את תפיליו.
כמה הוא מתרגש, כשהוא מספר לי על הענפים היפים שיאסוף עבורי לחג השבועות לקשט את ביתנו. כמה הוא מתרגש כשהוא מספר לי על תוכניותיו ללכת אל הסופר לראות את תפיליו.
כמה אני בוכה כשמעלים את גופתו מהביצה.
*****
אינני יכולה יותר. איינני יכולה להסתכל על הקברים הקטנים בבית העלמין. אינני יכולה להסתכל על בתי בת האחת עשרה, המשחקת בחמש-אבנים, ולפחד שגורלה יהיה כאחיה.
"מה נשתייר לנו?" אני שואלת את בעלי בדמעות. "לא נשתייר לנו אלא תינוקת קטנה. אם ללא מבקש מחילה משרגא סופה כסופם של אחיה."
אז בעלי נוסע, כדי למצוא את שרגא ולבקש את סליחתו. הוא נוסע אל הרב שנאמר לו שרגא חסידו, אך הרב נפטר כבר. הוא נוסע לכל אחד ואחד מבני הרב ולבסוף חוזר הביתה.
"שרגא נעשה מתנגד." הוא אומר לי בליל חזרתו, כשאני עוזרת לו להשכב במיטתו. הנסיעות הרבות מתישות אותו, ובפעם הבאה שנסע, לצורך עסקו, הוא אינו חוזר. אולי חלה ומת ואולי תקפוהו ליסטים, איני יודעת, אך משמת אני מתחילה לנהל את עסק המשפחה.
רק בתי נשארה לי. בתי היפה, החכמה. שוכרת אני עבורה מורים נוכריים ללמד אותה מנפלאות העולם וגם שידוך מצאתי לה. חתן מפלג בתורה ומוסמך לרבנות.
"רואה את טבעת זו, בתי?" אני שואלת את בתי החכמה ומראה לה את טבעת הזהב על קמיצתי. "טבעת זו אתן לך לפני חתונתך. אמי העבירה לי אותה ואני אעביר אותה לך." בתי מהנהנת, אך היא אינה עונה.
חודש לפני חתונתה של בתי אני נכנסת לחדרה, להעירה אחרי שלא קמה בזמנה הרגיל. היא אינה במיטתה.
בבהלה ופחד, אני עוברת בין שכנותי לשאולן אם ראו את בתי, אך אינני מקבלת תשובה עד שאחת מכוונת אותי אל המנזר מחוץ לשכונה היהודית.
מזועזעת, אני דופקת על דלת המנזר ואחת ממורותיה של בתי פותחת את הדלת. בהקלה אני מסבירה לי את דאגותי, ושואלת אותה אם ראתה את בתי, שלא הגיעה היום לארוחת בוקר כהרגלה, אך המורה סוגרת את הדלת בפניי ללא אף תשובה.
אני חוזרת אל ביתי כשכל גופי רועד ודמעות מציפות את עיניי. תמונת דיוקנם של בעלי ושני בניי מביטה בי מהקיר כשאני קורסת לאחד הכיסאות בבכי.
אני בוכה על ידי על אובדן בתי. על אובדן בניי. על אובדן בעלי. על אובדן משפחתי. על אובדן שרגא. על אובדן ילדותי. אני בוכה עד שאין עוד דמעות לבכות.
כשעיניי מתנקות מדמעות אני מביטה סביבי. על השולחן לצידי יושב ספר תהילים כרוך בעור לבן.
אני מרימה אותו בידי,
ומתחילה לקרוא.
