פעם, כאשר היה שקט ורוחות קטנות עוברות מפה לפה, דבר לא הדאיג אף אחד. השמים היו בהירים על רקע ירוק של חיים סבירים, ומי צריך יותר מזה?
כשאתה קטן אתה לא מבין כלום וכשאתה גדל אתה לא מבין עוד יותר אבל תמיד יש חלק בך שרוצה לחזור לתקופה הקצרה שבה היית חסר דאגות.
ילדות היא חלק קטן בך שעוד לא התפתח לגמרי ובתקופה הזו הילדות שומרת טינה, יש לה זיכרונות משל עצמה כמו גוש קטן שלא מרפה. ככה זה אצל כולם וגם אצלי.
צלקות לא נעלמות בקלות, הן נשארות כמו כתם על בגד לבן, מזכירות לנו מה שעברנו.
לכולנו יש פצע שאף אחד לא רוצה לפתוח או פצע שהתעלמנו ממנו ועכשיו הוא "מאחורינו".
אותה ילדות היא הזמן בו אנחנו אוספים ומאמצים אל חיינו רגעים שונים שחלקם טובים, משמחים ומרגשים ולפעמים אוספים גם חוויות קשות שחווינו.
דמעה מסמלת שחרור, כאב מסמל כליאת זיכרון ושניהם יוצרים את הדבר הנפלא שנקרא בכי, שחרור מכאב. יש ילדים שלא יודעים להתמודד עם הכאב שבתוכם ולכן הופכים בריונים, אבל אלימות היא אף פעם לא הפתרון.
תראו אותי, תראו לאן הגעתי. הצלחתי לקום ולמצוא את עצמי מחדש.
חרם יכול להשפיע, כמו שתמיד אומרים: "ממש השתנית". כן, השתניתי והשמים שוב בהירים על רקע ירוק של חיים סבירים.
