זה כואב.
זה צורב.
אין בנפשנו להבין
את המשמעות שמחלחלת לתוך
שדות של קוצים,
העולם ממשיך ואנחנו פגועים אנושות,
מחפשים נקודות אחיזה יציבות.
אך הכל מתערבב.
פוליטיקה נהיית רכה
והפיצול הופך ליחד.
הילד מתחבא בתוך ממ"ד
בעוד שאמא צורחת.
יריות, פיצוצים.
הנערה מחזיקה באהובה
נאבד, מדממת מבפנים.
אין תיאור למציאות חסרת תקדים,
להפתעה שהקפיצה את כולם
להתבוננות התכלית,
ללמוד להחליט,
כאומה, כעם, כמדינה וכנשמה.
בואו נודה באמת,
בואו נתייצב,
יש פה משהו גדול מאתנו
ואנחנו נותנים לו
להתפספס,
לחמוק מהידיים,
מעלימים אותו מתשומת לב
המחשבה שלנו,
רוצים להמשיך לחיות עם
כפית הכסף בפה מלא דם סוער.
זו אשליה שמרגישה כמו אופוריה,
ולמרות שהיא שחורה
בוחרים להגן עליה.
המוכר ממכר,
ומה שצודק כבר מזמן התאסלם.
עדיין אין פה יושר, יש פה שררה.
עשיו ויעקב נלחמים על הבכורה.
הכל נכתב בספר,
ואת הבית האחרון הכי פחות
קל לכתוב או לספר,
"סוף מעשה במחשבה תחילה"
המטרה הסופית שאליה באמת כיוונו
תפתיע בשעת החשכה.
תתעוררו ותראו, אנחנו אלה
שרקמנו את המציאות הזו!
שהפכנו עצמנו
אויבים!
מפורדים!
מה קרה לנו??
מה יהיה הסוף שלנו?
של הזעזוע החטוף שהכה בנו!
שתויג ברחבי העולם כשעת
בידור, הצגה אחת גדולה.
ולחלקם זה נתפס כאסון נורא.
התמונה הגדולה מרעידה
את אמונות האדם הממוצע
והופכת כל אחד מאתנו
לאדם עם תקווה.
בשעת הדמדומים,
ושפיכות הדמים
הניצוץ האלוקי של העם
מתחיל להופיע על הלבנה
בצבעים עזים.
ולרגעים
האגו צונח, אנשים מצדיעים
באחדות.
בהלימה.
ללא תהייה.
בוטחים שיש עוד טעם לנסות
להיות פשוטים.
אנשי אמת תמימים.
מאושרים.
