הכל התחיל, בשעה 16:30 כאשר תחיה אסתר, חברתה הטובה של אמונה, נקשה כמה נקישות על דלת ביתה. שעליו היה שלט עדין ויפה, שכתוב עליו באותיות מעוגלות ומדויקות, משפחת לוי.
אמונה פתחה לה מיד. "שלום תחיה אסתר" הכניסה אותה, "מה את אומרת שנשחק עכשיו עד בערך 18:00?" שאלה תחיה אסתר. "בוודאי!" ענתה בצהלה, "זה רעיון מצויין, בדיוק סיימתי את שיעורי הבית."
היא הזמינה אותה לביתה, הן שחקו קטאן, היה להן משחק מותח ביותר… אחר כך הן דברו, אכלו ונהנו… היה להן כ"כ כיף, שהן בכלל לא שמו לב לשעה! לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, הייתה דפיקה חזקה וקצבית על הדלת.
"אה! אולי באו לקרוא לי." קראה תחיה אסתר. ופתאום- שמה לב לשעה. "אוי ואבוי! כבר ממש מאוחר, השעה 19:05. בטח הם כבר דואגים לי!"
אמונה ישר ניתרה לדלת. "מי זה?" שאלה בקול. אין קול ואין עונה. היא ראתה שזה לא יעזור לה לשאול, אז גררה כיסא בקול חריקה, ובדקה בעינית מי עומד בדלת. הבעיה היא, ש… "אמהלה!" לחשה לתחיה אסתר. "הוא מסתיר את העינית. זה נראה לי אומר ש— הוא לא רוצה שידעו מי זה." "אמאא" היא טסה למטבח, המקום שאמה נמצאת תמיד. "אוי ואבוי! איך שחכתי… אמא בדיוק נסעה לחתונה. תחיה אסתר! מה נעשה??"
הדפיקות המשיכו, בקדחניות ובמרץ על הדלת. זו דפיקה בכלל לא אופיינית לסתם שכנים שרוצים להשאיל משהו. חשבה אמונה. מי זה כבר יכול להיות?
"יו! איך לא חשבתי על זה קודם??" פתאום צץ לתחיה אסתר רעיון. "הבאתי לכאן טלפון, איזה נסס! ב"ה!" תחיה אסתר, טסה לחדר, הדליקה מהר את הטלפון, ו— "מה??" פתאום שמה לב, שנשאר לה רק אחוז אחד של סוללה בטלפון… "שכחתי להטעין אותו לפני שיצאתי!" מהר מהר, בלי לבזבז שניה, התקשרה למספר של אמא שלה. "אוףף, היא בכלל לא עונה!" אמרה כמעט מיואשת. "אז תתקשרי למשטרה!" אמרה אמונה, שכבר היתה חיוורת כסיד.
"זהו. נגמרה הסוללה. לגמרי! אין לנו מה לעשות אלא לשבת ולהתפלל לקב"ה שלא יקרה לנו שום דבר"
אמונה ליתר ביטחון, שאלה עוד פעם בקול מהוסס וקצת רועד "מי זה?" פתאום שמעו, לחשושים מעבר לדלת.
"דיי, כבר כואבת לי היד…" "נו, אל ת'דבר, אפילו לא בלחישה, הן יכולות לשמוע! "אמר לו השני. "תפסיק כבר אם השטויות שלך…! הן בחיים לא ישמעו אותנו. בטח הן יושבות בקצה הבית רועדות מפחד. חי חי חי…" נשמעו עוד כמה צחקוקים. "מה, אבל… אתה לא חושב שקצת הגזמנו…?!"
לתחיה אסתר, הקולות נשמעו מאוד מוכרים. חזר לה לגמרי הצבע לפנים, והיא נשמה לרווחה.
לעומתה, אמונה, עם החצאית הפרחונית, והשיער החום שקלוע לשתי צמות ארוכות, כולה הייתה חיוורת ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא ממש לא הבינה למה חברתה, לא קולטת לאיזה מצב הן נקלעו? למה?
'שתינו, בבית לבד', חשבה. 'אין כאן שום מבוגר. ומישהו בלתי מזוהה דופק חזק בדלת ומסתיר את העינית.'
"דיי תחיה אסתר! מה נעשה? את לא קולטת לאיזה מצב נקלענו פה?"
"דווקא כן. ואפילו הרבה יותר ממך!" השיבה לה בנחת. "ואני אפילו בטוחה מי זה מי שדופק לנו בכזה צורה על הדלת"
עוד לפני שאמונה הספיקה לחשוב ולהגיב , תחיה אסתר שחררה את המנעול ופתחה את הדלת לרווחה. היא היתה בשוק! מה קורה כאן? 'אלו אחים של תחיה אסתר, או שאני מדמיינת?' שאלה את עצמה.
"שימי!" תחיה אסתר, כבר התחילה להתעצבן על אחיה הקטנים, בכל זאת, הן נבהלו נורא… זה ממש פלילי לעשות דבר כזה! הן כמעט הזמינו משטרה… (אם רק יכלו)
"חבל מאוד מאוד שזה מה שקרה! אמא לא תאמין. נראה לי שכבר ממש נמאס לה מהשטויות שלכם."
"זה לא אשמתנו שאתן כל כך נבהלות מכל דבר קטן… " החזיר לה שימי.
"אתה באמת לא יודע איזה מבהיל זה יכול להיות. תחשוב אותך, במצב כזה. לבד בתוך הבית הגלמוד, יושב לך בנחת ומשחק עם חבר. לפתע, פתאום, מישהו דופק על הדלת. בסדר, הגיוני, הבעיה היא- שהדפיקות האלו כאלה מהירות ופזיזות. אתה לא יודע מי זה כבר יכול להיות, ועוד שואלים מי זה ואף אחד לא עונה!"
היא עצרה, הסדירה את נשימותיה והמשיכה: "עד כאן, זה עוד איכשהו בסדר. אבל הכי מפחיד היה, זה היה ברגע שבדקנו בעיינית ו… מישהו מסתיר אותה! מה אתה רוצה שנחשוב? מי כבר מסתיר את העיינית בימינו? איזה גנב שלא רוצה שיזהו אותו? או שיש שם איזה משוגע…
פחדנו ממש! באמת שלא היה לנו מה לעשות! ו… עוד נגמרה לנו הסוללה בטלפון, לא היה לנו למי להתקשר—" ואז, קטע אותה אברימי, אחיה הקטן יותר. "אה. לכן התקשרנו אליך איזה 5 פעמים ולא ענית…!"
"מה? התקשרתם? למה? מתי?" היא היתה כבר מבולבלת. "כן, אמא נורא דאגה לך… אז היא התקשרה אליך מלא פעמים ולא ענית! היא כבר לא ידעה מה לחשוב שקורה איתך, אז אמרה לנו לקרוא לך." אמר שימי.
"הבנתי. ובמקום לקרוא לי זה מה שעשיתם? בטח אמא עדיין יושבת בבית ודואגת לנו ברמות! בואו מהר נחזור הביתה, ואז נמשיך לדבר על מה שקרה כאן."
"להתראות אמונה!" "להתראות תחיה אסתר! היה ממש כיף שבאת." נפרדו אחת מהשנייה, ותחיה אסתר, שימי ואברימי חוזרים לביתם מהר, כדי שאמם לא תדאג עוד יותר מדי.
ביתם של תחיה ואסתר ואחיה הקטנים, היה נורא קרוב לבית של אמונה, הם היו גרים ממש באותו הבניין, קומה מעל קומה, אז יצא להם הרבה להיות אחת אצל השניה.
"אמא! מצאנו אותה! היא היתה עדיין אצל אמונה לוי… " בישר אברימי ישר בכניסתם לביתם.
אבל, בכלל לא ראו שם את אמם. הם חיפשו בכל החדרים, בכל מקום אפשרי בבית, אבל– אמא לא נמצאת!
'איפה אמא כבר יכולה להיות?' שאלו את עצמם. 'אין לה היום שום דבר מיוחד, ואפילו מוישי התינוק שלנו לא כאן.'
לפתע, שמו לב שעבר כבר שלושת רבעי שעה מאז ששימי ואברימי יצאו לקרוא לתחיה אסתר. זה באמת מאוד מדאיג "אני במקום אמא הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה!" אמרה תחיה אסתר. "כן, נכון… זה באמת היה לא לעניין מה שעשינו." הצטער שימי. "אוףף. אז מה נעשה עכשיו? בטח אמא יצאה לחפש אותנו!" קרא אברימי.
הם כבר היו חצי מיואשים. "בואו נחשוב בראש של אמא. איפה אמא יכולה לחשוב לחפש אותנו?" אמר שימי בהגיון. "בטח היא הלכה לחפש אותנו בגינה. זה חד משמעית מקום שאנחנו באמת שורצים בו הרבה." "יכול להיות, אבל לא נראה לי שהיא תלך עד לגינה ביחד עם מוישי. זה נורא קשה גם ככה, אז עוד עם מוישי בידיים…" (הגינה לא כל כך רחוקה מהבית שלהם, אבל צריך בשביל זה לעלות המון עליות ומדרגות.)
"תקשיבו! מן הסתם היא ירדה רגע ללוי. הרי היא יודעת שהלכתם לחפש אותי אצל אמונה, לבדוק אם אני עדיין אצלה… אז למה שלא תרד רגע ותבדוק אם התעקבנו שם…? קדימה, בואו נרד ונבדוק אם אמא למטה." אמרה תחיה אסתר, תוך כדי שהיא כבר פותחת את הדלת ויורדת את המדרגות הראשונות.
"יוו נכון!! איך לא חשבנו על זה קודם? תחיה אסתר, את ממש גאונה!" שיבח אותה אברימי הקטן.
"אבל…" לרגע שימי עצר אותם. "איך זה יכול להיות שאמא ירדה ללוי ולא נפגשנו איתה במדרגות?! הרי בכל הזמן שהיינו שם, לפי מה שזכור לי, לא ראינו שהיא באה לחפש אותנו. ורק כאשר עלינו למעלה, גילינו שהיא לא נמצאת בבית."
"באמת מוזר… אז, מה אנחנו יכולים לעשות?" פתאום קלטו האחים, שהם באמת בבעיה רצינית. אין להם שמץ של רעיון איפה ואיך לחפש את אמם.
"וואו, לאיזה ההרפתקה נכנסנו! אני מה זה אוהב הרפתקאות כאלו. נהייה עכשיו ממש חבורה של 'תעלומות חיפושים בעם'!" גיחח שימי.
"זה ממש לא הזמן לפתוח חבורה של 'תעלומות וחיפושים בעם' בזמן שאמא שלנו נעלמה, ואפילו את הקצה של החוט אין לנו!" תחיה אסתר, מרוב תסכול וחוסר עונים, כבר התחילה קצת להתעצבן על אחיה הקטנים.
"טוב, אז בואו נעשה קודם חיפוש יסודי בבית, ואחר כך נצא לשכונה, נתפצל וכל אחד ילך לכיוון אחר. סיכמנו?" שאל – קבע אברימי.
תחיה אסתר, שימי ואברימי, עשו סיור בכ–ל הבית. מחדרי השינה, לסלון, למטבח, למחסן ולמרפסת. אבל אמם לא הייתה בשום מקום!
"טוב, אז אפשרות א, לא ממש עבדה… אז אולי כדאי שאת, תחיה אסתר- לכי לכיוון הטיילת. שימי- אתה לך לכיוון בית הכנסת. ואני- אלך לכיוון של הבניינים הישנים. שיהיה לנו בהצלחה!"
אברימי ממש הפך להיות המנהיג הקטנטן של החבורה. למרות שהוא רק בן 5- הוא מבין עניין, ויודע לקחת את הפרוייקט על שכמו.
"בשם ה' נעשה ונצליח! שבעז"ה נמצא אותה בקלות ובמהירות." איחלה לכולם תחיה אסתר. והם יצאו לדרך.
אך כאשר הגיעו לקומת הקרקע, לפתע נזכרו, שכבר חושך בחוץ. "אוייש! איך לא חשבנו על זה? כבר ממש חושך בחוץ ומסוכן להסתובב בחוץ בחושך. יכולים להסתובב כאן ברחוב אנשים שלא הכי נעים לפגוש אותם."
בלית ברירה, החליטו שהם פשוט ילכו ביחד לבדוק בכל המקומות שהגיוני שאמם נמצאת בהם.
"אה! יכול להיות שאמא הלכה לשיעור של הרב משה, בימי חמישי הוא עושה ברחבה שליד בית הכנסת שיעור לנשים. קדימה, בואו נעלה רגע לבית הכנסת ונבדוק אם אמא שם!" אמר שימי בהתלהבות.
"אבל כבר מלא זמן שאמא לא הולכת לשיעורים, היא תמיד עסוקה ואין לה זמן." התנשפה תחיה אסתר, תוך כדי שהם עולים את כל העליה עד לבית הכנסת.
"לא נורא, נבדוק לייתר ביטחון. אל תדאגו, זה לא לחינם. יש לי תחושה שבסוף היא תיהיה שם." עודד אותם שימי, הוא לא רצה שיהרסו לו את הרעיון המבריק.
הם המשיכו לעלות, בלי להתיאש. עד שהגיעו לבית הכנסת הגדול שבמעלה הגבעה.
"סוף סוף הגענו! ב"ה" פלט אברימי בהנחת רווחה. עכשיו נשאר לנו רק לתפלל שבאמת אמא פה, ודאגותינו היו סתם לשווא.
"הלוואי, בעז"ה!" קיוו והתפללו שלושתם, שמאמצם לא היה לשווא.
אבל, הגיעו למקום של הרחבה שליד בית הכנסת, ולמרבה הפלא, המקום שציפו שבו יהיה שיעור, עם הרבה נשים, פתאום היה מקום שומם וריק. "איך זה יכול להית?" תמהו שלשתם. הרי היום אמור להיות כאן שיעור, מדוע אין כאן אף אחד? חשבו לעצמם.
לפתע הגיע הגבאי המסור שהתחיל לנקות ולסדר את בית הכנסת בשביל תפילת שחרית שתהיה למחרת.
"לא היה אמור להיות כאן עכשיו שיעור של הרב משה?" שאלו אותו.
"שיעור?" גרד לרגע במצחו, "כפי שזכור לי הוא נגמר כבר לפני חצי שעה… אבל למה אתם שואלים? אני אולי יכול לעזור לכם?" שאל בנימוס.
"אה.. לא, תודה." אמר שימי, ובקולו היה ניכר שהוא נורא מבואס.
"רק רגע, יעקב הגבאי!" קראה תחיה אסתר לעברו, "אולי ראיתה כאן במקרה את אמא שלנו בשיעור?"
"לא ראיתי אף אחד, בזמן השיעור חזרתי לביתי לאכול ארוחת ערב. מצטער שאני לא ממש עוזר לכם…" הלך הגבאי בהתנצלות.
"טוב, אז בואו בינתיים נחזור הביתה. בדרך נתפלל לה' שאמא כבר חזרה עם מויישי והיא מחכה לנו בבית." קיוותה תחיה אסתר.
רצו הילדים במורד הגבעה, בתקווה ובתפילה לה'.
הגיעו לפתח הבניין, עלו במדרגות, פתחו את הדלת , נכנסו הבייתה ו—"אמא פה?" צעק אברימי לפתח הבית, וקולו הדהד בכל החלל. אין קול ואין עונה. "אולי אמא כבר נכנסה אבל היא נרדמה במיטה שלה…" חשב מוישי.
הוא ישר רץ לחדר השינה, מדלג על כל המכשולים והבלאגן שבבית. אך… לא ראה שם בכלל את אימם.
הוא חזר אליהם מבואס נורא. הם באמת היו אובדי עצות.
"יש לי רעיון!" קראה תחיה אסתר, "בואו נעלה רגע לאחד השכנים בבניין, ונשאל אותם. אולי הם ראו את אמא שלנו הולכת לאיפה שהו."
"מצויין!" הריעה אברימי, תוך כדי שהוא כבר פותח את הדלת, ועולה כמה מדרגות, ותחיה אסתר ומוישי אחריו.
הוא דפק על הדלת של מש' יעקבי, ושכנתם ענתה. "או, שלום. ברוכים הבאים. מה אתם צריכים?" שאלה בנחמדות. "בדיוק אמא שלכם כאן, באה להשאיל 2 בצלים, ונשארנו כאן לדבר קצת… רציתם משהו מאמא שלכם?"
הם נכנסו קצת בהיסוס, ראו שאמם באמת שם, ונשמו לרווחה.
"וואו! ברוך ה'! אמא, את לא מבינה כמה דאגנו לך, לא ידענו איפה את! עלינו עד לבית הכנסת, וחיפשנו בכל מקום אפשרי בבית. איזה נס שחשבנו לעלות לשכנים, היתה לנו ממש סיעתא דישמיא!" אמרה תחיה אסתר, בהקלה גדולה.
"וואו, סליחה! לא חשבתי שאתם מחכים לי בבית, ודואגים." התנצלה אמם. "אוי, ו… איך שכחתי?! מוישי ואברימי, איך ואיפה מצאתם את תחיה אסתר? ותחיה אסתר, איפה התעכבת? למה לא הגעת ישר בשש הביתה?"
"או, אמא. זה כבר סיפור שלם. בואו נחזור הביתה ונספר לך בנחת הכל."
תגובה אחת
כול הכבוד !