היי, אני לילה סטאר, ורוב האנשים יגידו שאני מוזרה. למה? כי בניגוד לכל הילדות האחרות, שתמיד חלמו להיות שחקניות, זמרות, או דוגמניות, אני תמיד חלמתי להיות אסטרונאוטית. תמיד חלמתי להמשיך את דרכן של ולנטינה טרשקובה וסאלי רייד, ולטוס לחלל.
והנה זה קורה – אני רק בת 12, אבל אני קרובה מתמיד להגשים את החלומות שלי ולטוס לירח.
יש שיאמרו שזה מפחיד. שזה מסוכן. שזה בלתי אפשרי. אבל אני יודעת דבר אחד – שזה הייעוד שלי, ושאני לעולם לא אפסיק לחלום ולנסות, לנגד עיניהם של כל מי שאמרו שאני לא יכולה, כי רשימת הדברים שאני מסוגלת לעשות מגיעה עד לירח.
הכל התחיל כשקיבלתי הודעה במייל. היא הייתה מנאס"א. כשקראתי את הכתוב, לא האמנתי למראה עיניי. היה כתוב שם שבקרוב יוצאת לדרך המשלחת הראשונה של תוכנית ארטמיס, ומעוניינים שבין חברי הצוות יהיו ילדים בני גילי. לא הייתה שום דרך לתאר את האושר שלי. לאחר ששכנעתי את ההורים שלי שיאשרו לי לגשת למבחני הקבלה, (זה היה די קל, כי שניהם עובדים בסוכנות החלל הישראלית, ISA) עליתי על המטוס לפלורידה. לקראת המבחנים, לא הפסקתי להתאמן, בין אם זה בספורט, ובין אם זה שינון חומר באסטרונומיה, שאף אחד לא היה מתאר לעצמו שילדה בת 12 תדע. התקיימו מבחנים קשים מאוד, אבל הרע מכל היה ילד שחצן בשם איאן, שניסה גם הוא להתמודד. הוא לא הפסיק להתרברב ולומר לכולם שהוריו עובדים בנאס"א ולהמציא סיפורים על סביו האסטרונאוטים, וביניהם ניל ארמסטרונג ויורי גגארין. (כמובן! איך לא? ניל ארמסטרונג ויורי גגארין באותה המשפחה!) בשלב מסוים, כשהוא ראה שאני מצליחה לעבור עוד ועוד אתגרים, הוא התחיל לומר לי שבנות לא שוות כלום, ושהוא הולך ליהנות בירח בזמן שאני אשב ואבכה שלא נבחרתי. ואז, ברוב טיפשותו, הוא שאל אותי: "למה את רוצה להיות אסטרונאוטית?"
"זה החלום שלי." אמרתי. "תמיד הרגשתי משיכה לחלל."
"הא?" הוא פלט בבוז. "זה כל מה שיש לך?"
אבל זה היה כלום לעומת מה שעמדתי לומר. "תמיד אנשים אומרים שבנות, ובמיוחד ילדות קטנות, לא יכולות. לא יכולות לעשות ספורט, ללמוד, להיות פוליטיקאיות, וגם להיות אסטרונאוטיות. אני רוצה להוכיח לאנשים שגם אם אני בת 12, גם אם אני בת, אני יכולה לעשות הכל."
המשפטים המוחצים האלה לא מנעו ממנו להמשיך להיטפל אלי, ולא מנעו ממני להפסיק לנעוץ בו מבטים נוקבים במשך כל תקופת המבחנים. וזה רק נעשה יותר גרוע, כי…
שבועיים לאחר מכן, קיבלתי מייל בתיבת הדואר. התרגשתי מאוד כשלחצתי עליו, אבל אז ראיתי ש…
לא התקבלתי. איאן צדק. אני לא שווה את זה, וסתם השלתי את עצמי. במייל נכתב ש"אנו מצטערים להודיע שלילה סטאר לא התקבלה לארטמיס 1. בהצלחה בהמשך הדרך, ותזכרו – תמיד יש מקום לעוד מדענים ומדעניות כאן בנאס"א."
נשכבתי על המיטה והבטתי בתקרת הכוכבים של חדרי. כל כך רציתי להיות שם, כל כך רציתי להוכיח לכל מי שמפקפק בי שאני יכולה.
פתחתי את הספר שאני קוראת כרגע, "ולנטינה", שמתאר את דרכה של ולנטינה טרשקובה לחלל. אבל הדמעות בעיניי טשטשו את ראייתי. טמנתי את פניי בכרית ובכיתי.
"לילה?" זאת הייתה אימא. "את בסדר?"
הנדתי בראשי לשלילה.
"מה קרה?" היא התיישבה על קצה הכרית.
הצבעתי על המחשב, שבו היה פתוח האימייל. היא קראה את ההודעה בעיון.
"טוב, זה מאוד מאכזב. אני מבינה אותך. אבל את יכולה לגשת למבחנים חוזרים, לא?"
"מה?!" זינקתי מהמיטה.
"יהיו מבחנים חוזרים – זה כתוב פה באותיות קטנות, ויש גם קישור להרשמה למועד ב'."
מרוב שבכיתי והתאכזבתי כשראיתי שלא התקבלתי, לא ראיתי את השורה האחרונה. צחקתי בהקלה.
אז חזרתי לפלורידה. התאמנתי, שיננתי חומר, למדתי, וגם, התמודדתי עם איאן, שכן התקבל למשלחת, לצערי הרב.
"אז, לוזרית, צדקתי, לא? את לא מספיק טובה בשביל הירח…" הוא אמר לי כשראה אותי מתאמנת באחת הפעמים שבא עם הוריו לעבודה. האימונים לקראת השיגור עוד לא התחילו, כי המשלחת הסופית תיבחר רק לאחר המבחנים החוזרים.
בכל פעם שהוא לעג לי בזמן שישבתי ולמדתי במרחב העבודה, פשוט נעצתי בו מבט נוקב והוא היה הולך משם. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, כי…
חודש לאחר מכן, הגיעו התוצאות. התקבלתי!! החלום שלי התגשם!! עכשיו נשארו לי רק אימונים מפרכים, ואחריהם, אני אטוס!!
ובנוסף, איאן הודח מהתפקיד, לאחר שעוד כמה נערות בגילי התלוננו על הערותיו השוביניסטיות.
באימונים גיליתי שבצוות שלי נמצאים ג'יין מארס, המפקדת, רון יופיטר, אריק מון ומייקל סטורן, שהוא בגיל שלי.
במשך חודשים רבים התאמנתי יחד עם שאר חברי הצוות של "ארטמיס 1". התאמנו בסימולטור, קיבלנו ים של הוראות הדרכה, וגם, כמובן, מדדנו חליפות חלל.
ואז, היום הגדול הגיע! יום ההמראה! עליתי לחללית, לבושה בחליפת האסטרונאוטית הכבדה. התמקמתי במושבי וחגרתי. ואז… עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת…. ו… שיגור!! ירח, אני באה!!
והנה אני טסה, למעלה בשמיים. מסתכלת על הכל ממבט על… מחייכת אל מייקל, שיושב מולי… מהדקת חגורה…. אנחנו יוצאים מהאטמוספרה, ומרחפים בחללית. זאת הרגשה מוזרה, אבל זה רק מוכיח לי שהחלום שלי התגשם! עכשיו אני יכולה להראות לכולם, שהצלחתי! למרות הכל! נותר לי רק לקוות, שאני אומנם הילדה הראשונה, אבל לא האחרונה, כי כולם, יכולים לעשות הכל.
תגובה אחת
זה סיפור מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם