חלום הלילה
כתבה : ליאור יאיר
איפה שאלתי את עצמי.
"רגע זה חלום? הדבר היחידי שאני זוכרת הוא שהלכתי לישון ו.. ו..הגעתי למקום הזה.
מה זה המקום הזה?"
לא הספקתי להסתכל, לראות את המקום, ואז שמעתי פיצוץ יריות, וקולות חזקים ומוזרים שלא שמעתי אף פעם, אבל כל אחד כן זיהיתי את כל הפיצוץ, וישר הבנתי זאת.. הייתה מלחמה.
כולם רצו צרחו בכו קולות היריות שהיו ליד גרמו לכולם פשוט לרוץ. עמדתי שם בלי לעשות כלום והסתכלתי על המתרחש.
ואז שמעתי בכי. בכי של ילדה הסתכלתי סביב, והנה ראיתי ילדה קטנה יושבת בפינה של קיר בית הרוס ושרוף.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא בסדר, אבל היא לא הגיבה. שאלתי אותה שוב אבל היא עוד פעם לא הגיבה. נגעתי לה ביד לעורר אותה אבל היא נשארה כמו שהייתה, כאילו לא ראתה אותי. התרחקתי אט אט מהילדה, ואז שריקה מהשמים ובום אחד חזק הרעיד את הכל .
ראיתי את הילדה הבוכה צורחת לאמא שלה, אבל היא לא הייתה שם. כאב לי כל כך לראות אותה שם. רצתי אל הילדה וחיבקתי אותה, אבל היא לא הרגישה כלום היא לא רואה אותי צעקתי לה שיהיה בסדר, אבל היא לא שמעה אותי.
התרחקתי מהילדה והתחלתי ללכת צעדים אטיים ודקדקנים לעבר מקור רעש הפיצוץ שנשמע קודם. ראיתי בית עולה בלהבות ומלא אנשים רצים ובורחים ואנשים שמנסים לחלץ אנשים שנתקעו בתוך הבית. ראיתי ילדים שמחפשים את ההורים שלהם והורים מודאגים שמחפשים את ילדיהם. הכל היה מלא עשן וכמעט לא היה אפשר לראות כלום.
ופתאום אותה שריקה שהייתה קודם ושוב אותו פיצוץ ושלושה בתים אחרים התחילו להישרף. ואנשים שיוצאים מהבית משתעלים ובוכים רק רוצים לצאת מהמקום הנורא הזה.
ואז אותה שריקה שוב הסתכלתי על כל האנשים המבוהלים, וניסיתי לחשוב מה אפשר לעשות. רצתי לבית הקרוב פתחתי את הדלת וצעקתי לאנשים שבפנים: "תצאו החוצה אתם בסכנה! רוצו!" הם הסתכלו לכיווני ולא הבינו.
אבל אז נזכרתי שלא רואים ולא שומעים אותי. סגרתי את הדלת ורצתי הכי מהר ככל שהייתי יכולה רצתי ורצתי בלי הפסקה. התיישבתי ליד שיח ובכיתי. נזכרתי באותה ילדה קטנה שראיתי, ובבתים השרופים, בהורים שמחפשים את ילדיהם, ובילדים שמחפשים את הוריהם, ואת קולות הצעקות הבכי, הפיצוץ החזק ששומעים אחרי כל שריקה בשמים. זכרתי את העשן שממלא את כל האוויר וצובע את הכל בשחור.
אבל אז נזכרתי בחיים שלי, מה קורה איתם?!
נזכרתי איך רבתי עם אמא היום, איך צעקתי עליה והתעצבנתי.
איך כעסתי על העולם, על אחותי, על עצמי.
כעסתי על המון דברים, אבל משהו אחד שכחתי-
שכחתי שהכל לטובה שצריך להעריך ולכבד.
ואז הבנתי משהו – לפעמים אנחנו מסתכלים על הדברים לא נכון. לפעמים מרוב שיש לנו הרבה אנחנו מסתכלים רק על מה שאין ולא על מה שיש. אנחנו שוכחים שיש אנשים שם בחוץ שאין להם.
ופתאום – נעלם הכל הרעשים ,המקום, איפה אני?!
ישבתי במיטה בלי לעשות כלום, ואחרי כמה שניות חייכתי חיוך קטן. זה היה חיוך של עצב ושמחה, חיוך שלא חייכתי המון זמן, חיוך עם המון רגש ועוצמה.
חזרתי לשכב במיטה, הסתכלתי על התקרה ואמרתי בלב תודה! תודה על מה שנתת לי והלכתי לישון.
למחרת השעון צלצל, קמתי ישר וכיביתי אותו, ישבתי במיטה ונזכרתי מה היה אתמול בלילה
החלום, איך ישבתי שם ליד אותו השיח ובכיתי. איך התעוררתי בפתאומיות וישבתי במיטה וחייכתי את אותו החיוך. החיוך שעלה לי באותו הבוקר. קמתי ישר מהמיטה ורצתי לאמא שלי וחיבקתי אותה חזק חזק, ואמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה, ומצטערת על אתמול. לאחר מכן רצתי לאחותי ונתתי לה חיבוק חזק והלכתי להתארגן לבית ספר. סיימתי להתארגן ויצאתי מהבית, הסתכלתי על כולם, עוד רגע אחד לפני שיצאתי,
ואז אמרתי להם אני אוהבת אתכם!
סגרתי את הדלת, יצאתי מהבית, אבל לא כמו בפעם הקודמת, הפעם, הפעם יצאתי עם הרגשה טובה, טובה יותר מכל יום אחר, הרגשה מחממת ומלטפת.
הסתלכתי לשמים ואמרתי תודה!
