מוקפת בהרבה אנשים.
לא מבדילה בין הראשים,
לא מבדילה בין הפרצופים,
בין אלו
שדורשים שלום
לבין אלו
שסתם רוצים להכניס לי אגרופים.
אבודה מתמיד.
מכחישה את העתיד.
כלואה
בין חומות.
בין שקרי המצלמות.
רודפת
אחרי דמויות
בהן אני מנסה להתחרות.
רדופה
על ידי חוקים ומסגרות.
רדופה
על ידי אלו שדורשים הגדרות.
מוקפת
בהרבה אנשים כמוני,
פרצוף מחויך
גם הם לובשים
את כאבי העבר
גם הם מרגישים
מכאבי העתיד
גם הם חוששים
מסיימים יום
לא פחות מותשים,
כמעט מתייאשים,
מרגשות משובשים.
כמוני
גם הם אדישים
לאנשים חלשים,
רודפי חידושים מטופשים,
בוחשים
בטעויות אישיות
ואז מחפשים את מי להאשים.
גם הם מחללים מקומות קדושים,
סימנים כחולים מטשטשים.
כמוני
גם חייהם מוקדשים לפקקים בכבישים,
להכחשת שורשים,
לחיים בצל הורים נוקשים
גולשים בסוף יום בין מודעות ה"דרושים",
כמוני
גם הם במקום לצעוק לוחשים.
כמוני.
כמוהם
לעולם לא אהיה.
הם חיים לצד הקושי
לצד הכאב
אני מתעקשת לחיות כמו זאב
עם רגש נקמה של עורב
מתרוקנת
ושוב מכילה זבל,
כמו שואב.
