חלום מציאותי/ עדי בלייך

זה קרה כאשר טיילתי לתומי ביער הקסום היחיד שהיה בעולם בני התמותה, הרוח נשבה ברוחות הבריזה של הסתיו והעלים האדומים נשרו מהעצים לאט לאט על האדמה הלחה.
ידעתי שאני לא הייתי צריכה לסטות מהשביל של הדרך אך זה לא היה באשמתי הבלעדית,
"זו הייתה אשמתה של מיצי" חזרתי ואמרתי את זה לעצמי כמה וכמה פעמים ותוך כדי שאני אומרת את זה ניסיתי לחפש במבטי את מיצי החתולה הלבנה השובבה שלי.
מיצי היא חתולתי הלבנה היפיפייה שפרוותה נראת כאילו עשויה מפתיתי שלג לבנים צחים שנחתו על עורה והפכו לפרווה, רק המחשבה על כל זה בלבלה אותי וכאשר מחשבתי חזרה לבסוף לנושא שבו הייתי עסוקה שזה החיפוש אחר מיצי ומציאת הדרך חזרה אל השביל ,שמתי לב שאני נמצאתי בקצה היער ממש קרובה אל הצוק שממנו היה אפשר להשקיף ולראות את כל העמק היפיפה והקסום.
כבר התחיל להחשיך ועדיין איני מצאתי את מיצי ולא רציתי לחזור הביתה בלעדיה ולהשאיר אותה פה ביער המחשיך שכידוע שבלילה כל היצורים שמסתתרים שם מתעוררים ומתחילים להסתובב בכל מקום פה, ואז עלה לי רעיון אחרון איך למצוא את מיצי הכי מהר שאני יכולה בלי לבזבז זמן בלחפש במקומות הלא נכונים כמו שעשיתי עד עכשיו.
הוצאתי את שקיק אבקת החיפוש שלקחתי בהשאלה מאבי, אומנם הוא לא ידע שלקחתי אותו אבל זה בכלל לא ישנה כלום אם אני לא אמצא את מיצי חתולתי המסכנה שבוודאי פוחדת עכשיו פחד מוות.
פיזרתי את תכולת השקיק על האדמה שהייתה בעצם אבקה קסומה שנמכרה בדרך כלל בשוק השחור ששם אבי קנה את האבקה הזו, כאשר תכולת השקית התרוקנה לגמרי הרמתי ארבע גרגירי אבקה וזרקתי אותם באוויר וקראתי בשמה של מיצי, ראיתי את אבי משתמש באבקה הרבה פעמים כאשר אמא הייתה נעלמת לה ואחרי כמה זמן הוא היה חוזר כשאמא מאחוריו והיא מחזיקה כמה צמחי מרפאה עבור הבית למקרה ונצטרך אותם ואפשר לומר שאני זו שכמעט ותמיד הייתי צריכה את הצמחים כי אני לרוב נפצעתי מכל מיני דברים ואמא הייתה מכינה תרופות והייתה מרפאת אותי.
אחרי כמה דקות לא רבות במיוחד שאר האבקה שהייתה על הרצפה התחילה להתרומם באוויר ולזהור באור חלוש שהתחיל להתחזק לאט לאט בגוון של צהוב בהיר שקיבל אחרי כמה רגעים גוון כתמתם תפוז או קלמנטינה אם אתם רוצים לדייק, היא התחילה לקבל צורה של שביל מעופף ואחרי כמה רגעים גם התחילה לנוע בין העצים לכיוון דרום.
רצתי מהר אחרי השביל הזוהר בין העצים עוקבת אחריו בתקווה שאמצא את מיצי אך גם מפחדת במקצת  שאולי אפספס אפילו במעט את מיצי או שבטעות אני אמעד ואפול לתוך בור או……., לא רציתי להמשיך לחשוב על כל הדברים הגרועים שיוכלו לקרות לי אז המשכתי לעקוב אחרי השביל וכעבור כמה זמן של ריצה ממושכת בלי עצירה אחת קטנה אפילו כאשר אני מתנשפת וגם מזיעה במקצת שמתי לב שהגעתי כבר לקצה היער ואם לא הייתי עוצרת בזמן הייתי נופלת מהצוק אל תוך הנהר הסוער שזרם בין הצוק שעליו אני הייתי לבין קצה הצוק השני שהיה בצד הנגדי לי.
התנשפתי בהקלה על כך שלא נפלתי מהצוק התלול מאוד והחלקלק מטיפות המים שניתזו מידי פעם מהנהר על הצוק, ואז כאשר ראשי חזר להיות צלול שמתי לב שמיצי בכלל לא בסביבה
'למה שהשביל הקסום יוביל אותי לכאן אם מיצי בכלל לא פה? יכול להיות שהיא נפלה לנהר?' חשבתי בדאגה וקיבלתי צמרמורת רק מעצם המחשבה הזו, סילקתי את המחשבה הזו מיד מראשי המלאה דאגות.
זה לא היה מתאים לי לחשוב מחשבות כאלה בכלל למרות שחלק מחברי תמיד חשבו אותי למוזרה בגלל התנהגותי והשוני שלי מהם וזה דיי העציב אותי.
"מה לא בסדר איתי? למה אני היחידה מכל המלאכים בגילי שעדיין לא צמחו לה כנפיי מלאך כמו לכולם?" אמרתי בקול ואני בכלל אבל בכלל לא ציפיתי שאני יקבל על שאלותיי תשובות אך זה מה שקרה כי משום מקום נשמע קול של בן שהבהיל אותי לגמרי "אין שום דבר לא בסדר איתך, כנראה הכנפיים שלך יצמחו מאוחר יותר מאשר של האחרים" אמר הקול שבא מאחורי אז הסתובבתי לעברו.
כאשר הסתובבתי אליו ראיתי שבעצם מי שדיבר היה נער שאני לא הכרתי או זיהיתי שאולי פגשתי בעבר, לנער לא היה כנפיים כמו לשאר המלאכים בני גילי חוץ ממני כמובן ותאמת שהוא נראה יותר גדול ממני או אפילו אולי בגיל שלי.
"מי אתה בדיוק?" שאלתי בטון מבוהל במקצת אך ניסיתי להסתיר את זה ממנו והנער צחק ממאמצי להסוות את זה וגם כמובן מהשאלה שלי
"אני? אני סתם נער בדיוק כמוך שמתעניין באגדות ובסיפורים קסומים" אמר בחיוך 'מתעניין בסיפורים ואגדות? זה דיי מוזר' חשבתי לעצמי 'אף פעם לא התעניינתי בסיפורי אגדות חוץ מסיפורי  הפנטזיה שאותם המלאכים הספרנים כתבו'
"למה אתה מתכוון במה שאתה אומר?" שאלתי אותו
"למה את חושבת שהתכוונתי?" הנער אמר מתחמק משאלתי ובעצם נותן שאלה משל עצמו.
"הא……לא יודעת" אמרתי נבוכה פתאום "מה זה הבגדים המוזרים האלה שאתה לובש?" שאלתי אותו וכמובן שהוא שוב צחק "הבגדים האלה? אלה הבגדים הכי נורמליים שיש לי בבית, אם כבר אני הייתי צריך לשאול אותך למה הבגדים שלך כל כך מוזרים"
'מה הבגדים שלי מוזרים? זה לא יכול להיות, הבגדים שלי הם הבגדים הכי פשוטים ונורמאליים שהיו לי בארון כי כאילו מה מוזר בשמלה צהובה כחולה אם שרוולים קצרים? זה לא כאילו שמתי את החולצה הירוקה המזוויעה של אחי הגדול שנראתה עלי כמו שמלה ארוכה ממש' חשבתי לעצמי ואז עלתה מחשבה קטנה בראשי 'יכול להיות שהוא בכלל לא מלאך? איך זה יכול להיות? אולי הוא בעצם נימפה של הנהר הזה או אולי פיה? לא לא הוא לא יכול להיות פיה כי אין לו כנפיים בכלל אלה אם הוא בעצם מסתיר אותם איפה שהוא, או שאולי הוא בכלל יצור קסום מסוג חדש שרק עכשיו היא פגשתי? או שאולי בעצם גיליתי גזע חדש של יצורים' חשבתי לעצמי בהתרגשות ובעוד אני שקועה במחשבות הנער המוזר הסתובב סביבי ובחן את בגדי ואת פני.
"אממממ….. הכל בסדר?" שאלתי אותו נבוכה ממבטו שרץ עלי, זה מרגיש דיי מוזר שמישהו שהרגע פגשת שאת לא באמת מכירה סוקר אותך בהתעניינות והתלהבות שאני אף פעם לא ראיתי.
"כן בטח שהכל בסדר, למה שלא יהיה?" אמר והמשיך לסקור את כולי בעוד שהוא מחייך אלי
"אני קאי דרך הגב" אמר  "מה השם שלך?" שאל אותי בהתעניינות
"הא…….." לא ידעתי האם אני צריכה לספר לזר כמוהו מה הוא שמי או האם לא אז עשיתי את הדבר הכי מתקבל על הדעת, פשוט שתקתי
"מה קרה? את מתביישת או משהו כזה?" אמר וצחק מהמילים של עצמו.
"לא מה פתאום" עניתי בכעס או יותר נכון לומר שקצת כעס התגנב אל קולי "אני לא מתביישת זה פשוט שההורים שלי אמרו לי לא לדבר עם זרים" אמרתי עדיין בקול קצת כעוס.
"היי אל תכעסי כל כך ילדה, בסך הכל שאלתי שאלה פשוטה זה לא כאילו אני הולך לעשות לך משהו" אמר "ואולי אני לא נראה ככה אבל אני בן שבע עשרה" הוסיף בגאווה ' אז הוא גדול מימני בסך הכל רק בשנה מסתבר' חשבתי לעצמי "אז את מוכנה בבקשה להגיד לי את שמך נערה מסתורית?" שאל בחיוך ואני צחקקתי מהכינוי שנתן לי הרגע "טוב אוקי" אמרתי לבסוף בקול כנוע כי לא היה לי יותר כוח לריב איתו עוד בנוגע לזה.
"קוראים לי אלה" אמרתי לו בקול דיי ידידותי עכשיו כדי שהאווירה תהיה יותר קלילה עכשיו
"אלה? איזה שם יפה זה" אמר לי בחיוך רחב ואני כמעט ונמאסתי מחיוכו המקסים וליבי התחיל לדפוק במהירות וכמעט ויכולתי להישבע שהוא שמע את דפיקות ליבי החזקות דופקות בחזי ואת המבט המאוהב שחשבתי לעצמי שנתתי בו, זו אינה הייתה אשמתי שהיה נראה ממש טוב אך לא היה לי דבר לעשות אם זה אז המשכתי להביט בו במבט חולמני מוקסם, ולחשוב כמה הוא יפה ונחמד וכמה הייתי רוצה להצמיד את שפתיי על שפתיו החזקות ולהיבלע בהם לנצח אם זה היה אומר שיהיה אך ורק שלי לעולמי עד ויהיה רק איתי, הייתי מהופנטת מהיופי המרהיב שלו 'זה מוזר שאני חושבת ככה לא? אחרי הכל רק בנים חושבים מחשבות כאלה על בנות יפות ומושכות' חשבתי לעצמי ואחרי הכל אני לא הייתי יפהפייה עד שירצה להגיד לי מילים מתוקות ויפות כמו אלה שחשבתי עליו.

"היה נחמד לפגוש ולהכיר אותך אלה" הוא אמר וכאשר אמר זאת חזרתי להתמקד בו ולא במחשבותיי הקודמות על כמה הוא יפה תואר ונאה, איך שעיניו הכחולות כמו האוקיינוס הסוער פוגשות בעיני הירוקות כמו קריסטלים.

איך ששערו השחור מקפץ בצורה יפיפייה על ראשו וקצת על עינו השמאלית כמו פוני שנועד רק לייפות את פניו החינניות ואת חיוכו המלא שמחה, 'ואוו' חשבתי 'למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו?' שאלתי את עצמי. "אלה את מקשיבה?" שאל "מה? הא כן אני מקשיבה" אמרתי

"טוב….אז אם כך כמו שכבר אמרתי היה נחמד להכירך אך אני חייב ללכת אך אני מקווה שניפגש שוב אולם כל מה שאני יודע זה שזה תלוי בגורל שלנו ולפי עיניי אני רואה שגורלנו להיפגש שוב" אמר בעודי מביטה בו ,איני מבינה למה הוא צריך ללכת אבל לא רציתי לחטט "טוב… אז ביי?" אמרתי לבסוף והבנתי רק אחרי שהוצאתי מילים אלו מפי כמה אינן הלגנטיות כמו מילותיו אך הוא המשיך לחייך גם עכשיו וניפרד ממני והלך לדרכו, בעוד הוא עוזב הבנתי לתומי שאני נשארתי לבדי בתוך היער החשוך.

אחרי כמה דקות שבהם עמדתי והמשכתי להביט במקום שבו עמד ליפני לכתו ואז מחשבתי שבה אלי ושמתי לב שהלילה ירד ועדיין לא מצאתי את חתולתי, אך שוב מחשבותיי נדדו למקום אחר משהו אחר 'למה הוא פתאום הגיע לפה? איך נפגשנו במקום כזה? לא יכול להיות שזה היה רק צירוף מקרים יכול להיות שזו באמת יד הגורל?' מחשבות אלו ועוד רבות התרוצצו בראשי וליבי התחיל לפעום מחדש בקצב גבוה ומהיר יותר מבדרך כלל , לחיי התחילו להאדים כאילו מישהו הדליק אותם ואחרי נשימה עמוקה התחלתי להרגיש בנוסף תחושה מוזרה שהתחילה להתעצם בתוכי מרגע לכתו

לפני ששמתי לב שאני כבר איני נמצאת יותר ביער הקסום שבו טיילתי כל היום ראיתי שאני נמצאתי פנים מול אל פנים מול אבי ולא יכולתי להאמין למראה עיני אלא אם ראייתי זאת ברגע זה ולא יכולתי להאמין, מיצי הייתה בתוך ידיו של אבי מלוטפת ומגרגרת בהנאה ואני הסתכלתי עליה במבט המום לא מאמינה שהיא הייתה כאן כל הזמן הזה בעוד אני חיפשתי אותה כמו משוגעת במשך שעות בתוך היער, ורק אחר כך  שמתי לב למבטו של אבי שהיה נעוץ בי, והיה אפשר לראות לפי פניו שהוא רותח מזעם            ואני?הדבר היחיד שרציתי באותו רגע היה להעלם  כדי לא לקבל עכשיו את צעקותיו אך זה אינו דבר אפשרי כיוון שבלי כנפיים אי אפשר לעשות קסמים או אפילו לנסות את זה.

"אמממ…..אתה צריך ממני משהו אבא?" שאלתי באומץ שהצלחתי לאגור למרות שבתוך תוכי הרגשתי פחד.

"רוצה את להגיד לי מה אני צריך ממך ובאותו זמן תחשבי גם מה אני רוצה להגיד לך" אמר במבטו הכעוס "אני……אני….."התחלתי בגמגום "כן?" אבא אמר בקולו החד מזרז אותי

"אני לא התכוונתי לקחת לך בכוונה את אבקת החיפוש שלך, זה…..זה פשוט ידעתי שמיצי תברח לי שוב במהלך הטיול אז לקחתי את האבקה רק למקרה חירום" אמרתי והיה אפשר לשמוע רעידות קטנות בקולי בגלל מבטו הבוחן "אני מבטיחה לך שזו האמת לאמיתה" אמרתי "ואתה יודע שמלאכים לא יכולים לשקר אז זה אומר שאני לא משקר לך בכלל ואתה יודע את זה " הוספתי כאשר מבטו המשיך לבחון אותי, אחרי כמה רגעים הוא הפסיק להביט בי במבט בוחן שזה הבהיר שהוא שוב בוטח בי "טוב עכשיו אני מצפה ממך לעבוד קשה יותר בקטיפת פרחי הארגמניות הכחולות וגם בהכנת ארוחות בוקר ואני מצפה ממך לא להתווכח על זה" אמר בחיוכו המעצבן שהוא תמיד עושה לי כשהוא צודק, נאנחתי אנחה גדולה והנהנתי לבסוף להבנתי "אוקי" אמרתי כדי להבהיר לו את הסכמתי גם במילים, לבסוף אחרי כמה רגעים הוא יצא מהסלון שרק ליפני כמה דקות הצלחתי להבין שזהו המקום שהוא שיגר אותנו אליו מהיער.

צנחתי בעייפות על מיטת הנוצות הגדולה והוורודה שלי וזה לא מה שאתם  חושבים, הנוצות הן נוצות שנשרו מכנפיה של אימי ואבי למרות שככל שהסתכלתי על נוצותיו של אבי הן נראו שונות אחת מהשנייה אך זה לא  מה הפריעה לי עכשיו, עכשיו רק רציתי לחקור ולדעת מי היה הנער המסתורי  שפגשתי היום אך כמובן שלא ידעתי עליו כלום חוץ משמו "קאי" אמרתי וכאשר אמרתי את שמו  שוב ושוב שמתי לב שאמרתי את שמו בקול וזה גרם ללחיי להסמיק ובנוסף הייתי נבוכה, זה לא היה אשמתי שהוא היה כזה מושך.

אומנם לא ראיתי אותו כל כך טוב או שפשוט לא היה אכפת לי כי לפי דעתי הוא היה כזה נאה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זוג עיניו הכחולות היפיפיות ואת שערו השחור הקופצני או כל חלק אחר ממנו שהצלחתי לראות בפגישה הקצרצרה שלנו היום, נאנחתי אנחה שומרת סוד שמחה שרק אני יודעת עליו ושהוא הסוד שלי, אחרי כמה שניות שוב התחלתי לחשוב עליו ועל עורו השזוף כאילו הוא מבלה את רוב זמנו בשמש ובלהיות כזה מושלם שלא יכולתי שלא להסמיק רק מהמחשבה עליו וכמו שכבר הסברתי שקרה כן אני הסמקתי ממש אבל ממש ועם אבא היה נכנס עכשיו לחדר הוא היה יכול לראות בבירור את הסומק על לחיי החיוורות מרוב שאני כמעט כל הזמן נמצאת במקומות חשוכים כיוון שכל הילדות שלי אבא אמר לי להישאר בבית ולא לצאת החוצה.

בדיוק כאשר עצמתי את עיניי והתחלתי סוף סוף להרגיש ישנונית שמעתי את קולות הרגליים הנגררות של אחיי הגדולים על רצפת המסדרון של הקומה של החדר שלי והם גררו את הרגליים בדיוק מול דלת חדרי שזה היה אחד הדברים שאני הכי שנאתי שהם עשו, הם פתחו את דלת חדרי בבעיטה ואני ישר התיישבתי במיטה נועצת בהם את מבטי הכעוס והעצבני ביותר שהם תמיד צחקו בהתחלה כאשר עשיתי את הפרצוף הזה אבל בסוף הם תמיד ברחו מהחדר בריצה, "תיראו תיראו מי הילדה הקטנה שישנה על מיטת הנוצות שלה כמו איזה תינוקת" התאומים אמרו במקהלה חוזרים על המשפט שוב ושוב "אוף איתכם, למה אתם לא יכולים לתת לי שניה אחת של שקט בבית הזה?" אמרתי והם כמובן שצחקו כמו איזה חבורה של משוגעים פסיכים.

"נו? אז שמענו שאת שוב הסתבכת בצרות עם אבא, זה נכון?" הם שאלנו ביחד למרות שהם כמובן ידעו שאני כן הסתבכתי, כן מה אפשר לומר? אחים גדולים הם מעצבנים ברמות בעיקר כמובן אם הם תאומים מלאכים שאוהבים ממש אבל ממש לעשות שטויות ולהציק לאחותם הקטנה שהיא עדיין לי קיבלה את הכנפיים שלה "כן זה נכון אוקי? מרוצים עכשיו אחרי שקיבלתם מה שאתם רוצים" שאלתי אותם בקול תוקפני.

"אוקי אוקי תרגיעי קצת אחות" אמר ג'ון שהוא כמובן היה אחד מהתאומים והוא היה היותר גדול בעוד ג'יימס התאום השני שהיה הקטן מבין שניהם צחק על הכעס שלי "זה לא מצחיק בכלל!" אמרתי בכעס רב יותר וחיפשתי את אחד הספרים העבים שלי שאני תמיד החזקתי בסביבה בדיוק למקרים כמו אלה, מצאתי את ספר ההיסטוריה השלם של "מלאכים בע"מ" והוא היה אחד הספרים הכי עבים בכל ממלכת הפיות, אחרי כמה זמן שג'יימס צחק במשך עוד כמה דקות גם ג'ון הצטרף אליו בצחוק, הסתכלתי על הספר ואז עליהם והגעתי להחלטה והתפללתי שהספר לא ינזק ואחרי שסיימתי לתפלל זרקתי על שניהם את ספר ה"מלאכים בע"מ" .

"איי!!" ג'ון וג'יימס אמרו שניהם ביחד משפשפים את ראשם הכאב בתקווה שזה יפסיק את כאבם מהספר שהתחתי על ראשם "אתם יודעים שזה הגיע לכם" אמרתי להם בחיוך רחב ועכשיו אני זו שהתפקע מצחוק מסבלם והם כמובן שברחו ממש מהר כמו רוח סערה מהחדר שלי אל חדרם שהיה בקצה השני של המסדרון מפחדים שאולי במקרה אני יזרוק עליהם עוד ספר או דברי אחרי שיוכלו להכאיב להם, בעוד שהם נכנסו לחדרם או יותר נכון ברחו לשם אני התפקעתי מצחוק נופלת על המיטה שלי לא יכולה להפסיק לצחוק ולהחזיק את הבטן שלי מירוב כאב ואחרי זמן מה נרדמתי מעייפות  מהתאומים המפריעים לי בה ובזמן זה לא הייתי מודעת לסכנה שחיכתה לי בתוך החלום המתוק שהתחיל בראשי אך כמו תמידו הסכנה תקפה את חלומי והפכה את שנתי המתוקה לחלום בלהות שגרם לי להתעורר ואחר סידור מחשבותי, התבוננות בשמש הזורחת ברקיע ובתאריך המופיע על השעון מעורר, הבנתי לבסוף שכל היום האחרון וקאי היו רק חלקים מחלומי הטוב שקיוויתי שיתגשם יום אחד.