חלומות קטנים של ילדה גדולה/ הדר אור

כששאלו אותי מה אהיה כשאגדל,

תמיד היו לי כל כך הרבה תשובות:

זמרת מפורסמת או גיבורת על-

החלומות הרגילים של כל הילדות.

אבל עכשיו גדלתי והשאלה לא מרפה,

ובעוד הזמן חולף, דוחק הצורך למצוא תשובה.

כל חלום שהיה לי, החזיק אולי שבוע,

וכולם נפלו תחת אותה קטגוריה;

גם אם אהיה שפית או מדענית,

או אפילו מיילדת-

תמיד האמנתי שאהיה מיוחדת.

זה היה כל כך ברור,

לא הייתה אף ברירה.

הייתה לי וודאות שאעשה היסטוריה.

אבל שמונה עשרה שנים

הותירו בי ספקות.

מה מיוחד בי?

רק הבעיות.

וגם אותן מתברר שכולם עוברים,

אז כנראה שאהיה עוד רגילה בין רגילים.

אעבוד כמו כולם,

אולי אקים משפחה.

זהו לא סוף עגום,

ולא סוף רע.

אבל בטיפשותי חשבתי

שאני אעשה היסטוריה.

עד כמה אהבת את היצירה?