אלו הם שמביטים בי מן הבית,
שמסתכלים מעבר לגלים.
שלהם לקחנו את הנצח,
ובתמורה נתנו לנו חיים.
הם החרמון והכינרת,
הכרמל והשומרון.
הם ירושלים והנגב,
הגליל והירקון.
הם שאין להם שפתיים,
שהם רק מנגינה שאין לה סוף.
שעל כפות ידיהם אני פוסעת,
שמהלכים איתי על קו החוף.
כי הם הגאון והם הסבל,
הם הניצחון וההפסד.
הם החירות והם הפחד,
התרופה והכאב.
הם השיר והם השקט,
המלחמה והשלום.
אלו הם שאין בם צער,
שמרחוק שרים לי דרור.
הם שידיי פרושות לעברם,
ואין דבר שיוכלו לקחת.
שקולם לוחש לי תפילה לדרך,
וקורא לי שאזכור.
הם מביטים בי, מבעד ליופי,
ומבעד לאושר ולשכול.
הם מביטים בי, ואני לא מכירה,
אבל יודעת.
