יום אחד בקיץ/ יסכה ברגמן

הנערה הצעירה ישבה כפופה, כאילו כל משקל החיים יושב על כתפיה.
מבטה ננעץ, בלי לראות, בנקודה קטנה במרחבי הרקיע.
השתיקה שסביבה הייתה כבדה יותר מכל משקל גופה. שווה רק לליבה הכבד.
לא היה שם איש, להפיג את בדידותה. לא היה איש. השמש הייתה אדומה בשמים. וסימנה לאיטה את הסוף.
הסוף הסופי.
אף טיפה לא ירדה. לא מכיפת הזכוכית, הצבועה ורוד וזהב, ולא מהרשתית הכהה עטורת הריסים.
דומה היה כי יד גדולה סוגרת אט אט על העולם הקטן, חסר התקווה.
והיא עוטפת את העולם ומחשיכה הכל.
מטבע עשוי כסף עלה לאיטו, מחליף בשתיקה, בלי תלונות, את כדור הזהב שקדם לו.
הרקיע הצבע בשחור משובץ כוכבים.
שם עניין לא נראה בשמים החשופים. הפגיעים.
אפשר היה לרדות בהם אבן או שתיים, והם יתנפצו לאלפי רסיסים מדקרים. כמו רגשות כואבים.
כמו בהינף מטה קסם, האור החל חוזר לעולם. והשמש עלתה כמעט בין רגע, יחד עם עפעפיה השמוטים של הנערה.
וסוף סוף התכלת המסתתר נגלה שוב. והפנים הוארו מחיוך כמו יום שמוש.
מי היה מאמין שכדור אחד של אור יכול להשפיע כל כך על הרקיע האין סופי.
הרווח נישבה בכל בעליזות. סביון התפזר לכל עבר, וכל אבקן סימן פרח שיפרח.
והפרחים נאספו, מהדהדים את הצחוק המתנגן, טקסט ריקוד קטן משליהם.
החמה המשיכה לטפס בשמים בעקשנות, להוטה להאיר.
למחות על זכר ללבנה האדישה שקדמה לה.
הרוח נישבה, בניסיון להרעיש, להשכיח את הדממה המוצקה.
כל גבעול של דשא כמה למגע השמש, הזדקף בתקווה.
וכשקרן שמש פגעה בו, לא היה לו ממנה לבקש.
הוא לא התלונן כשזוג רגליים רוקדות, רמס אותו.
ואז, הגוף העייף צמח על הדשא בשתיקה.
ויחד איתו, השמש שקעה גם היא.
והדממה חזרה לאיטה.