יום אחד . . / נועה חורי

השמש תזרח, הציפורים יצייצו, המכונית תמשיך לעשות בעיות, והעולם ימשיך לחוג על כנו.
וזה מרגיש מוזר, כי איך הציפור מצייצת כל כך יפה, במציאות כה כואבת?
איך השמש מאירה, כשהנפש כואבת?
איך תוכל לקום בבוקר בשמחה, כשיש כאלה שכבר קבורים באדמה?
וזה מרגיש אנוכי לרצות, כי גם הם רצו, לחוות, לחיות.
וזה מרגיש אנוכי לשמוח, לצחוק. כי הם כבר לא יזכו לזה.
וזה מרגיש אנוכי, לחיות. כי הם כבר לא יהיו..
ומה עושים שהכאב גדול כל כך? אתה עצוב, כזו תשובה קטנה ואמיתית.
אתה מכחיש, אתה מדחיק. אתה עוסק, בורח לשלווה האבודה, כמו ציפור אל קנה.
ויום אחד אולי תשים שם פרחים, על כל הדברים שאבדו, ויום אחד אולי יגדלו לידם ילדים, ישחקו כדורגל וישברו כמה עציצים.
ויום אחד, אולי השמחה שלהם תחפה על התמימות האבודה שלך.
ויום אחד עוד יגיע, ויום אחד החיוך עוד יפציע, קל יותר מבעבר.