יום חמישי שעת בין הערביים
מוזר כמה ימי חמישי היו מאז שנפלו השמיים, מאז שכבו האורות, מאז שעלו לרקיע אלפי נשמות טהורות.
כבר כמעט חצי שנה,
יום רודף יום,
עם לב שמידי פעם מפסיק לפעום.
עם ראש שהתרגל להכניס רגשות למגירה כי לא רוצה לעמוד באמת מול מה שקרה.
עוד יום חמישי שאליו כבר התרגלנו,
ואז מה שממנו פחדנו
קצת לפני ניקיונות לשבת
יריה ועוד יריה אחת
לב כואב מבוהל ויודע
בהילוך איתי – מאיץ שנה אחורה
המוח עובד שעות נוספות
עיניים כבויות, בוכות, משחזרות את אותו יום מר שלא שחרר וחזר
משאיר בנו הבנה
שאין לדעת מה יקרה מחר
חידש את הצלקת שמאנה להעלם,
השאיר סדק ששבר את השלם.
רק תחזרו הביתה ילדים שלנו
כי זה לא רק אתם,
עכשיו גם אנחנו נפלנו.
תגובה אחת
חזק. מדויק. כתוב מרגש מאוד