יומני היקר / יונה צור

20 בנובמבר: שלום,אני אוליביה ואני כותבת את היומן כדי לספר לכם על החיים שלי.

אני אתחיל ואספר קצת על עצמי, אני לא אוהבת ללמוד בבית ספר. זה לא כי אני טיפשה או משהו, להפך, משעמם לי שם. אני פשוט יודעת כל מה שמלמדים אותי בבית ספר . אני בת 13 ואני בכיתה ח'. אמא שלי אומרת שאני ילדה כמו כולם ואני צריכה ללמוד בבית ספר.ואבא שלי אומר שאני לא צריכה לדאוג כי הוא ימצא לי משהו שאני אוכל ללמוד באמת יותר טוב. ואני כותבת את היומן הזה כדי שמתי שתחשבו שמשעמם לכם, תקראו את זה ותבינו מה זה אומר משעמם.

22 בנובמבר: היום אבא שלי אמר שיש לו רעיון מה אני אעשה. אבל לא אכפת לי כי כל הזמן יש לו רעיונות והם אף פעם לא עובדים לו לדוגמא: פעם אבא שלי חשב על רעיון שאני אקפוץ כיתה ,אבל לצערי אמא שלי לא היחידה שחושבת שאני ילדה כמו כולם. היום אבא שלי אמר שהוא יחפש בית ספר מצטיינים ,ואפילו יותר גרוע: הוא אמר שהוא יחפש פנימייה למצטיינים . הוא הראה לי את האתר על הבית ספר וצפיתי בכמה סרטונים לגביו, אבל הילדים שם בבית הספר היו נראים כמו רובוטים שרוצים כל היום רק ללמוד!

אני לא אוהבת פנימיות ואני אומרת את זה מניסיון שאני לא רוצה לדבר עליו כרגע. אמרתי לו שאני אחשוב על זה למרות שכבר ידעתי את התשובה.

24 בנובמבר: אני לא מאמינה שעשיתי את זה!! אני אמרתי לאבא שלי שאני אנסה להתקבל לפנימייה הזאת שהוא הציע לי. אני אספר לכם מה קרה. אז היום בבוקר באתי לבית ספר, ממש אחרי שהשיעור התחיל ,אני עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני הולכת לבית ספר: לסיים את העבודות שאבא שלי מדפיס לי כדי שיהיה לי מה לעשות בכיתה. המורה התחילה ללמד את הכיתה, ואז היא ראתה אותי שהתעסקתי עם ״דברים שלא קשורים לכיתה כרגע״ אז היא אמרה לי להפסיק . אחרי חמש דקות בערך, היא ראתה אותי ממשיכה. אז היא התחילה לצעוק עליי מול כל הכיתה ואמרה: ״את לא יותר טובה מכולם, תפסיקי!״

זה ממש עצבן אותי,ברור שאני יותר טובה מכולם בהכיתה! אז החלטתי שאני צריכה לעשות משהו בוגר כדי שתתחרט על מה שהיא אמרה: להגיד אותה לאבא. שעתיים לאחר מכן כשחזרתי הביתה, אמרתי לאבא כל מה שקרה. לצערי הוא לא היחיד שהיה במטבח. אמא שלי אמרה לי מיד ״המורה צודקת, את צריכה להקשיב לה״. אבא שלי לעומת זאת אמר שכדאי שאחשוב על תוכנית אחרת, כדי שאני לא אשתעמם בבית הספר. אבא ואמא שלי התחילו להתווכח אז הלכתי לחדר. ידעתי שזה יקח זמן . כמה דקות אחר כך אבא בא לחדר עם פרצוף מבואס ואמר לי ״מחר תלכי לבית ספר ותקשיבי למורה״ אני לא מאמינה שהוא אמר את זה!!

אני כל כך כעסתי על כולם. ואמרתי לו ״אני מעדיפה לעבור לפנימייה שלך מאשר להקשיב למורה הזאת!״

אני חושבת שעודדתי אותו . הוא עכשיו חייך ואמר ״תני לי לדבר עם המנהלת.״ הוא אמר ויצא מהחדר בהתרגשות.

27 בנובמבר: בבוקר אבא שלי חייך ואמר לי: שהוא דיבר עם המנהלת של הפנימייה, והם יבדקו אותי בשבוע הבא . אני שונאת מבחנים, תמיד כשאני יודעת את החומר הולך לי גרוע במבחנים. ניסיתי לשכנע אותי שגם אם הבית ספר יהיה גרוע, עדיין יהיה לי כיף יותר מהבית ספר שאני בו עכשיו. כשהלכתי לבית ספר היה לי ממש משעמם, כי עכשיו אסור לי לעשות כלום בשיעורים . ככל שהזמן עבר, ככה רציתי לעזוב את הבית ספר הזה אפילו יותר.

5 בדצמבר: היום בבוקר לא הלכתי לבית ספר, כי הייתי צריכה לעשות את המבחן על הבוקר . האמת היא שהמבחן היה די קל. ידעתי שאסור לי להיכשל או שאני אתקע בבית ספר שלי לנצח. הדבר היחיד שעצר אותי מלהתקבל לפנימייה הייתה אמא שלי. היא שנאה את הרעיון , היא הייתה ממש נגד הבית ספר הזה משום מה. אני לא יודעת מה היא רוצה ממני!

8 בדצמבר: התוצאות הגיעו היום. אני חיכיתי אליהם מלא זמן. אבל זה כלום לעומת כמה שאבא שלי חיכה .ו.. אני התקבלתי! אבא שלי ואני חגגנו. אמא שלי ישבה בצד והסתכלה עלינו בשתיקה. ידעתי שאני אצטרך לספר לכולם, במיוחד למורה שלי כי ידעתי שמתוך כל האנשים בעולם, היא תתמוך בי הכי פחות. אבא שלי אמר לי להתחיל להתארגן כי אוטובוס יאסוף אותי ביום שלישי הבא.

13 בדצמבר: מחר יאספו אותי לשם, ואמא שלי עדיין לא הצליחה לשכנע אותנו שזה רעיון לא טוב.

פתאום כאבה לי הבטן מלחץ, זה אף פעם לא קרה לי . אבא שלי נכנס לחדר וראה שאני לחוצה. הוא ניסה לעודד אותי, אבל הוא גרוע בזה. אחרי כמה דקות שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר. כנראה בגלל שרציתי שאבא יפסיק לנסות לעודד אותי. ידעתי שהחלק הכי טוב מלעזוב את כולם זה לעזוב את כולם.

14 בדצמבר: היום היה לי יום ארוך ממש. קמתי בבוקר וראיתי את השעה 8:29 ידעתי שבשעה 10:00 האוטובוס מגיע. בינתיים הייתי צריכה להמשיך להתארגן . אבא שלי קם ב 8:54 ועזר לי להתארגן.היה לו פרצוף מוזר, זה היה נראה שהוא היה שמח ועצוב באותו הזמן.

הייתי מוכנה לצאת, כי האוטובוס כמעט הגיע. לפני שעזבתי אבא חיבק אותי חזק ואמר שהוא יתגעגע אליי,

״אתה יודע שאני צריכה לנשום כדי לחיות״ אמרתי כדי שיעזוב אותי ״כן, אני יודע״ הוא אמר בעצב. לאחר מכן, אמא שלי באה ואמרה לי שאם זה לא יהיה כיף , אז אני אחזור הביתה לבית הספר הקודם שלי.

נכנסתי לאוטובוס, וראיתי ילדים יושבים ומדברים. כשהאוטובוס התחיל לנסוע החלטתי שאני צריכה להכיר חברים שם וניסיתי לדבר איתם. לאט לאט אנחנו נכנסנו לויכוח. זה היה ממש כיף. לא שמנו לב וכבר הגענו.

אחת מהבנות שם בשם ״ליאנה״ דיברה איתי כשנכנסנו לבית ספר . היא היתה בלונדינית עם עיניים ירוקות ומשקפיים עגולות, היא היתה חכמה וביישנית. אין ספק שבבית ספר הזה הרמה הרבה יותר גבוה.

היום לא היו שיעורים, אז דיברתי עם ליאנה ודן. דן היה נמוך ומתולתל עם עיניים חומות, גם לו היה משקפיים.

היה לי ממש כיף

המנהלת אמרה לי שהיא תדבר איתי מחר על בית ספר, והיום אני אשן בחדר עם ליאנה וחברות שלה.

15 בדצמבר: בבוקר פספסתי את השיעור הראשון כי המנהלת קראה לי לשיחה.

היא התחילה ודיברה איתי על המבחן שעשיתי. לאחר מכן היא המשיכה ודיברה איתי על המצב החברותי שלי.

״אני רואה שכבר מצאת חברים״ היא אמרה והוסיפה ״את מזכירה לי את אמא שלך״.

ממש הופתעתי. ושאלתי אותה בנימוס ״איך את מכירה אותה?״ היא חייכה ושאלה ״היא לא סיפרה לכם?״

היא דיברה איתי עליה, מסתבר שאמא שלי למדה פה פעם, אבל זה לא הסוף, אמא שלי רבה עם החברה הכי טובה שלה ריב מאוד גדול, אז היא עזבה את הבית ספר ונשבעה שהיא בחיים לא תחזור!

״וואו״ אמרתי כשניסיתי להבין את זה. בגלל זה היא לא רצתה שאבוא לכאן, בגלל העבר שלה!

חשבתי לעצמי.

גברת פפרסי (המנהלת) ואני המשכנו לדבר, אחרי כמה זמן היא שאלה אותי: ״עם מי תרצי להיות בחדר?״

אמרתי לה שליאנה ואני כבר חברות אז אני אשמח שתשבץ אותנו יחד.

נגמר השיעור והייתי צריכה לחזור לכיתה שלי והמשכתי ללמוד.

22 בדצמבר: אני אספר לכם מה קרה בשבוע האחרון:

החיים שלי סוף סוף היו מעניינים, התחלתי לאהוב הרבה אנשים מתוכם את גברת פפרסי.

והכי חשוב ביום שהיה אפשר לדבר עם ההורים דיברתי עם אמא שלי על מה שגיליתי.

אמא שלי הצטערה על הכל, וסוף סוף היה לי קשר טוב איתה. אני חייבת להודות שאבא צדק.

25 בדצמבר: עד שהיה לי כיף הכל חייב להיהרס! היום גברת פפרסי אמרה שהיא תצא לפנסיה בקרוב, והיא מחפשת מנהל חדש. יש דבר אחד שלמדתי בבית ספר וזה: מורים מחליפים לא יכולים להשתלט על הכיתה.

אני לא הייתי היחידה שעצובה, כי גברת פפרסי התחברה לכולם. אז בהפסקה כולם היו עצובים.

ידעתי שאם אני אגיד לאמא שלי את זה, היא תהיה מאוד עצובה.

״רגע..״ חשבתי לעצמי ״אני מכירה מישהו מעולה לתפקיד המנהלת״

מאוחר יותר בערב,דיברתי עם אמא שלי, וסיפרתי לה מה שקרה.

כפי שחזיתי מראש היא התבאסה נורא.

אז שיתפתי אותה עם הרעיון שלי, ״מה אם את תחליפי אותה״ אמרתי וציפיתי לתשובה חיובית.

אבל לפי הפרצוף שלה הבנתי מה היא חושבת.

״בבקשה״ התחננתי אליה ״את תהיה מעולה לתפקיד, לפחות תנסי״ היא התלבטה, ואמרה לי ״אני מעדיפה שלא, היו לי הרבה חוויות לא נעימות שם״ ידעתי מה התשובה המושלמת למה שאמרה.-״אז עכשיו תיצרי חוויות חדשות איתי.״ אמרתי ״טוב,אני אנסה״ ממש התרגשתי. הצלחתי לשכנע אותה, זה יכול להיות מעולה אם היא תתקבל.

29 בדצמבר: היום אמרו מי המנהל החדש. בבוקר התאספנו כולנו וגברת פפרסי אמרה לכולם על המנהלת החדשה, וזאת היתה אמא שלי. היא היתה המנהלת החדשה ממש התרגשתי וגם חברים שלי שמחו. אבל כמובן שלא נשכח את גברת פפרסי המנהלת הכי טובה(לבינתיים)

המשפחה שלי עכשיו תהיה בפנימייה הזאת. ואני חייבת להודות לאבא שלי(שוב) על כך.

30 בדצמבר: לסיכום.. אני ממש מרגישה שהחיים שלי השתפרו.

עכשיו יש לי חברים משפחה ולימודים במקום שאפילו לא חשבתי שיהיה.

אני אסיים בכך שאני אגיד שאני למדתי הרבה מהחוויה הזאת ואני מקווה שגם אתם… 🙂

סוף.

עד כמה אהבת את היצירה?