ילדה בת שתים עשרה בשם נועה התרגשה ליום הולדתה. אמא שלה אפתה לה עוגה, אבל חסר קמח. בדרך לחנות, אמא של נועה ראתה את שלוש חברותיה של נועה, עומדות בצד, צוחקות ולוחשות ביניהן, ונמנעות מלהסתכל עליה. אמא של נועה ביקשה מהן יפה לבוא לחגוג את יום הולדתה של נועה. החברות הסכימו, ואמא חזרה הביתה וסיימה לאפות את העוגה. הם חיכו, אבל החברות לא באו.
נועה הייתה עצובה מאוד. אמא שלה חיבקה אותה ואמרה לה שזה בסדר להרגיש עצובה, ושיש לה תמיד משפחה אוהבת שתומכת בה. אמא הוסיפה שזה באמת חבל שהן לא באו, ושהן מפסידות את הכיף. נועה עדיין לא הבינה למה הן מחרימות אותה, אולי הן מקנאות בה? היא לא בטוחה.
פתאום, שמעו רעשים מבחוץ. נועה ניגבה את דמעותיה, והדלת נפתחה. דודה רחל נכנסה עם עוגת שוקולד גדולה, סבא יעקב עם מתנה עטופה יפה, ואפילו הדודה מיכל שהיא לא ראתה הרבה זמן הגיעה! כולם חגגו את יום הולדתה של נועה בשמחה גדולה, עם הרבה שירים, משחקים, ומתנות.
למחרת, נועה שאלה את חברותיה מדוע הן לא באו. הן אמרו שהעדיפו לעשות מסיבת פיג'מות, בלעדיה. אבל נועה כבר לא הייתה כל כך עצובה. היא למדה שגם כשחברים מאכזבים, יש אנשים שאוהבים אותה ותומכים בה. חרמות זה לא בסדר, ויש תמיד אנשים אחרים שאוהבים אותך, ותמיד אפשר למצוא שמחה גם בלי החברים שפגעו בך.
