זה קרה באחד הימים החמימים של החורף. העננים יצרו צורות קסומות למראה ופינו את מקומן לשמש החמימה. רוח קלילה ליטפה את ההרים וניענעה את העצים ברוך.
היה זה יום לימודים עמוס, ולמזלי תפסתי מקום ליד אחד החלונות באוטובוס שמוביל לביתי. אהבתי לראות את השוליים חולפים על פניי, והמכוניות הצבעוניות ממהרות בנתיב הנגדי. הן נוסעות ואני חוזרת. מסביב היה נוף ירוק של יהודה ושומרון, חורשות אורנים צעירים ובין סלעים לבנבנים מבצבצות כלניות פה ושם.
אבל לא רק מכוניות וכלניות משכו את תשומת ליבי, הייתה שם נערה.
שיערה היה שחור וגלי, והגיע עד מותניה. בגדיה היו צבועים בגוונים חמים ללא סדר נראה לעין, ועל שרווליה הייתה רקמה כסופה של כנפיים בעלות נוצות ערוכות.
היא רצה במרכז הנתיב הנגדי ודילגה מעל המכוניות שכמעט דרסו אותה כאילו הם לא יותר ממוט מדידה לקפיצה לגובה. עיניה היו תלויות באוטובוס וסקרו את היושבים עד שננעצו בי… ונעצרו.
שמתי לב לעוד כמה דברים כמו למשל העובדה שהיא יכלה לרוץ במהירות של האוטובוס בלי אפילו למצמץ, או זה שנראה שאף אחד חוץ ממני לא מבחין בה כי אם כן הייתה תאונה קשה.
הסטתי את מבטי מעיניה המהפנטות ובדקתי אם אני באמת היחידה שמשתגעת, וכשהחזרתי את המבט היא נעלמה.
כנראה דמיינתי, חשבתי, זה מסביר…
ליתר ביטחון, את שאר הנסיעה העברתי בצפייה בעננים.
אהבתי את זה, יכולתי להמשיך כך שעות. לפעמים הייתי בטוחה שאני היחידה שמתעניינת בעננים ובטח היחידה שקוראת להם בשמות. לא הרבה שמו לב שרוב העננים לא נעלמים אלה פשוט זזים אבל הם תמיד חוזרים בצורות שונות ויפיפיות עוד יותר.
אבל היה ענן אחד שהיה קבוע, קו הזריחה קראתי לו, כי בזריחה הוא נמשך כמו קו מכחול שיוצא מהשמש. הוא שינה צורה, כמו כולם, אבל תמיד היה שם… יש לי סוג של זיכרון צילומי מיוחד לעננים. אני יודעת את השמות של העננים, כאילו מישהו היה לוחש לי באוזן.
ירדתי בתחנה שלי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
יד רכה תפסה בידי, הסתובבתי אוטומטית, לתדהמתי זאת הייתה הנערה מהכביש, פלטתי צרחה קטנה.
"אל תצרחי זה יראה מוזר, את היחידה שיכולה לראות אותי" היא אמרה.
"בואי נלך אל מאחורי סניף הדואר, שם". והיא לאט-לאט התחילה לדחוף אותי לכיוון הדואר. עמדתי במקום בצורה עקשנית. היה משהו לא אנושי בילדה, חוץ מהיכולות הגופניות המרשימות שלה, היא נראתה מוזר. וגם קולה – הוא היה עמוק ושקט, לא התאים לה…
"אני אסביר הכול . בואי" היא התחננה אלי, התחלתי להתקדם אחריה.
"את ילדת העננים?", היא לא חיכתה לתשובה "איפה הבית שלי??"
"מה" לזה לא ציפיתי. אני זו שצריכה לשאול את השאלות עליה. "מי את, ואיך את מכירה אותי?" הצלחתי לשאול.
"אני לא מכירה אותך אני פשוט יודעת שאת ילדת העננים, את היחידה שאני רואה ברור ולא במעורפל. ורק ילדת העננים יכולה להגיד לי איך לחזור"
היא הייתה שקטה ומופנמת וקצת עצובה. שלא כמוני שמספרת כל דבר ולא מצליחה לשתוק.
"איך אני יכולה לעזור?" ריחמתי עלייה.
"יש ענן קבוע ואת, ילדת העננים, מסוגלת לזהות כל ענן. את מבינה? אני עוף חול ואני גרה על קו הזריחה – הענן הקבוע". היא דיברה מהר בטון מעט לחוץ, "הייתה סערה ונסחפתי הרחק ועכשיו אני לא מסוגלת לזהות את הענן הנכון!"
דבריה הציפו אותי. עוף חול? ילדת עננים? אם כבר יש לי כוח על טבעי, שיהיה מעניין! מה זה לזהות עננים?! כנראה זו היכולת שלי. קצת מגניב. לא דמיינתי זאת, אני באמת יודעת שמות של העננים! מה מישהו גר שם על ענן? גם אני רוצה לגור על ענן!
"את עוף חול?"- השאלה הראשונה ברשימה.
"כן, תיראי" בעודה מדברת פניה התעקלו למקור עדין, ועפעפיה התעגלו והבליטו את צבע ענייה בטורקיז טהור, כמו אבן חן. ידיה נמסו לתוך תבנית הרקמה שעל שרווליה והפכו לזוג כנפיים מפוארות, שיערה הארוך הפך לנוצות בגווני בגדיה כמו רעמת נוצות יפיפייה,…
מולי עמדה עוף חול בגובה שלי.
"ניסיתי לדבר אתך עוד שעלית על הדבר המרובע עם הגלגלים, אבל לא שמעת אותי אז רצתי אחרייך, שהתעייפתי פשוט ישבתי על הגג הירוק. ו… זהו. איפה הענן, את יודעת?" הקול יותר התאים לעוף חול.
"זה מסביר את היעלמותה המסתורית…" מלמלתי, היא רק הטתה את ראשה בשאלה.
"זה שם". הצבעתי על ענן מאורך בצורת תהלוכת גמדים קצרה". "רגע חכי" צעקתי לפני שתעלם לי. "את יכולה לעמוד על ענן?"
"על ענן רגיל לא, אבל על קו הזריחה כן, החומר שממנו הוא עשוי הוא הרבה יותר אמיתי ממים ומכול ענן אחר ובגלל זה הוא לא זז לכן אני יכולה לגור אליו, הרי אני עוף חול".
היא הרכינה את ראשה לאות כבוד והתעופפה.
נשארתי ללא מילים. היא השאירה אותי פעורת-פה הכול התחיל ונגמר כל כך מהר בקושי הספקתי ליהנות מזה. היו לי שאלות! הרבה שאלות!.
"היא אפילו לא השאירה מזכרת", לחשתי בעצב.
על המדרכה הייתה מונחת נוצה ארוכה בצבעי כתום ואדום. כנראה מהזנב.
"על לא דבר" אמרתי חלושות והכנסתי את הנוצה העדינה לתיקי.
תגובה אחת
וואו זה מענייןן ממש יפהה