זה היה יום רגיל, דיוויד הלך הביתה, כשלפתע, משום מקום, קפצו עליו שני יצורים שחורים וגדולים. דיוויד החל לרוץ, אך היצורים, כצפוי, לא וויתרו והחלו לרדוף אחריו. מתנשף, הוא רץ ברחובות, האנשים שעברו הסתכלו עליו בתימהון, ודיוויד ניסה להסב את תשומת ליבם ליצורים מאחוריו. הוא ממש לא תכנן לעצור בגלל כמה מבטים.
" אמא, למה הוא רץ ככה כמו משוגע?" שאלה ילדה קטנה שהוא כמעט התנגש בה. דיוויד רצה לבכות. הם באמת לא רואים אותם? הם לא שואלים את עצמם מה זה היצורים האלה? חשב במרמור, מבין שמשהו פה יותר מוזר משחשב. דיוויד ניסה לקצר בין סמטאות, אך לשווא. שני היצורים האלה כאילו ידעו לאן הוא הולך לפנות עוד לפני שהו ידע. במהירות הוא רץ הביתה סוגר אחריו את הדלת, כשהוא משתעל עמוקות. זה לא בשבילו לרוץ את כל הדרך הביתה, ועוד כשהוא בורח. פתאום, שני היצורים שרדפו אחריו בדרך, הופיעו לידו. דיוויד אך בקושי החניק את זעקת התדהמה שעמדה לפרוץ מפיו. היצורים חייכו, ואחד מהם אמר בקול אנושי למדי: " אתה דיוויד, נכון?"
דיוויד הנהן, לא מבין מה הולך סביבו. היצור, שככל הנראה ריחם על דיוויד, וחברו, הסתובבו סביב עצמם, לחשו משהו ואז הוא ראה שהם בעצם בני אדם בדיוק כמוהו. "מה…מה הולך פה? מי אתם בכלל?" גמגם דיוויד. " אנחנו החונכים שלך" אמר הראשון "מצטערים אם הבהלנו אותך" הוסיף השני, שבאורח פלא היה דומה לראשון. דיוויד הבין שהם תאומים. השניים, שככל הנראה הבינו מה הוא חושב, חייכו ואמרו בתזמון מושלם: ,כן. אנחנו תאומים." " רוברט" אמר הראשון ולחץ לו את ידו , "ג'וש" "למה הייתם נראים ככה?" שאל בבלבול. התאומים נמוכי הקומה והבלונדינים דווקא מצאו חן בעיניו. " אהה, זה…" אמר רוברט " אנחנו לא יכולים ללכת לאסוף חניך כשמראטים יכולים לראות אותנו, וזו התחפושת היחידה שמתאימה לשנת הברזל שמראטים לא רואים." השלימו אחיו. דיוויד היה נראה רק יותר מבולבל. הדבר היחיד שהוא הבין זה "תחפושת"
ג'וש קלט את מבטו, התיישב והחל להסביר: "מראטים הם בעצם האנשים שלא קבלו את כוח הדם" " מה זה כוח הדם?" שאל דיוויד. רוברט חייך ולחש משהו לאחיו. " כוח הדם זה סוג מיוחד של דם, שאנשים יכולים להיוולד אתו. אם בן אדם נולד עם הדם המיוחד לכוח הדם, הוא צריך ללכת למכינה המיועדת לכך כדי ללמוד לשלוט על כוחותיו. כוח הדם הוא כוח מאוד חזק" ג'וש הרצין. "אי אפשר להיוולד אתו ולא ללכת למכינה. אם מישהו יגלה יותר מאוחר מהרגיל שיש לו את כוח הדם, הוא לא ידע לשלוט עליו, והתוצאה, ככל הנראה תהיה הרת אסון. דיוויד נרעד. "ואיך יודעים אם מישהו הוא עם כוח הדם, עוקבים אחרי זה? מי עוקב?" "בטח, בטח שעוקבים" אמר ג'וש "יש אנשים שזו העבודה שלהם. עוקבים האם נולד ילד חדש עם כוח הדם, ואז עוקבים אחריו עד גיל 10, הגיל שלך" אמר והחווה לכיוונו של דיוויד. "
לאחר מכן, החונכים, שנבחרו במיוחד עבורו, באים ואוספים אותו, מסבירים לו, ובתחילת שנת הלימודים הם פוגשים אותו ליד הבית ומביאים אותו אל המכינה, לפחות בשבוע- שבועיים הראשונים." " ו…וחייב להיות חונך?" "זה תלוי בגודל המחזור החדש, יכול להיות גם מצב, במחזור ממש גדול, לחונך אחד לשני חניכים, או יותר. בדרך כלל זה לא קורה. לא מכריחים תלמידים להיות חונכים, אבל התפקיד מביא אתו הטבות, כך שזה שווה." סיים ג'וש בחיוך. "אז… ניפגש בתחילת השנה." אמר דיוויד ונפרד מחונכיו לשלום. " רגע, ההורים שלי יודעים??" צעק לעברם. ג'וש סימן לו לאישור, וכבר הם נעלמו. "נראה שזו עומדת להיות תקופה חדשה בחיי…" הרהר לעצמו דיוויד, הסתכל בפעם האחרונה אל עבר האופק, ואז נכנס לביתו…
