היי קוראים לי אנה, אני דוגמנית מפורסמת.
זכיתי ב"מלכת היופי הצעירה" שלוש שנים ברציפות!. ויש לי אלפי מעריצים.
כל זה ואני כמעט בת 15, מטורף הא?. אני אספר לכם קצת על עצמי ואיך הפכתי לדוגמנית. נולדתי למשפחה עשירה ועמידה, נולדתי עם יופי שקשה לעמוד בפניו. חלק ממנו, בזכות העיניים הירוקות הבורקות שלי. יש לי שיער גלי בצבע חום שקד ועור חלק וזוהר, מה שהרבה בנות מנסות להשיג באמצעות תכשירים מלאכותיים.
המאכל האהוב עליי הוא סושי והמאכל השנוא הוא פיצה. אמא שלי גם הייתה דוגמנית מאוד מפורסמת ועכשיו היא אשת עסקים, ותכלס היא בכלל לא דומה לי חוץ מהעיניים הירוקות שלה שקיבלתי בתורשה. אבא שלי גבוה וממנו קיבלתי את השיער החום שקד שלי.
כשהייתי בערך בת שש אני זוכרת שישבתי בבית הגדול שלנו על השטיח מול הטלוויזיה וראיתי בנות יפהפיות הולכות על מסלול בבגדים מאלפים, כשאור הזרקורים מאיר עליהן ורק עליהן ושום דבר אחר לא חשוב, ותמיד רציתי להיות במקומם. לפני כמה ימים הציעו לי לפרסם חברת בגדים חדשה ולטוס בכל העולם לדגמן את הבגדים שלהם, ברור שהסכמתי מיד, אבל ההורים שלי…פחות, התחננתי אליהם והבטחתי שאתקשר כל שבוע אבל הם הסכימו? לא! חס וחלילה! הם היו חייבים להציב לי שומר ראש, זה מטומטם אבל אמא שלי לא שחררה. אז מחר אני נוסעת לשדה התעופה וטסה לניו יורק, עם שומר ראש.
למחרת בבוקר ארזתי מזוודה וירדתי למטה כשחיכיתי לנהג, ראיתי נער יוצא מהבית שלנו שנראה בן 17 לכל היותר, לא ידעתי שאפשר להיות שומרי ראש בגיל כזה אבל בכל יום לומדים משהו חדש. קוראים לו צ'אק הוא גבוה ויש לו שיער שחור הוא לבש חליפה שחורה ומשקפיי שמש שחורים ואוזניה קטנה באוזן שמאל. הוא מומחה לכל אומנות לחימה שקיימת כמעט: קונג פו, קראטה, טאי צ'י ועוד כל מיני אומנויות לחימה שקשה להגיד, למה יש להם שמות מסובכים כל כך?? הוא בשלן מטורף, אני יודעת כי הוא היה השף הראשי במסעדת הסושי האהובה עליי לפני שהפך לשומר ראש.
הגענו לשדה התעופה אחרי נסיעה ארוכה ונוראה עם שירי הביטלס שרוברט הנהג השמיע ושר בקולי קולות. הטיסה נדחתה לעוד שעה אז הלכתי לסיבוב בקניון, איך שקמתי צ'אק היה לידי. הוא עמד מאחוריי והפחיד במבט את כל מי שרצה סלפי, תמונה או סתם התלחשש עליי בהתרגשות.
עברנו כמה חנויות וקניתי אוכל וכעבור שעה עלינו למטוס. הטיסה עברה חלק וצ'אק דאג שאף אחד לא יתקרב יותר מדי, האוכל היה מגעיל, אבל שרדתי.
כשנחתנו בניו יורק בשתיים עשרה בלילה נדהמתי לראות כמה ערה ויפה היא בלילה, וחשתי געגוע מוזר הביתה. "רוז המעסיקה שלך שילמה על המלון ועל מונית שתגיע עוד רגע" אמר צ'אק. פיהקתי והנהנתי, הוא הציע לסחוב לי את התיקים ונתתי לו אותם בשמחה. הרגשתי מין כאב ראש מוזר ורגעי וסחרחורת קלה שנעלמה מיד כשהמונית הגיעה לאסוף אותנו.
הגענו למלון בן חמישים קומות שזה די נמוך ביחס לשאר הבניינים בעיר אבל נסתפק במה שיש. ברגע שנכנסנו, שוב התחילה לי סחרחורת ואני חושבת שהתחלתי להזות כי ראיתי עץ על שולחן הקבלה, עץ עם צמרת ירוקה ופרחים כתומים. אחר כך כנראה מלמלתי כמה דברים כי צ'אק שמט את התיקים ורץ לעברי בדיוק שנייה לפני שפגעתי ברצפה ואז הכל השחיר.
אחר כך הגיעו החלומות. בדרך כלל אני אוהבת חלומות. הם יפים, מיוחדים או אפילו לא קשורים, אבל החלום הזה היה… לא מהעולם הזה.
שכבתי על בימת עץ קרה וזרועותיי כבולות בשלשלאות ברזל, משני צדדיי ניצבו עמודי אבן שהחזיקו לוח מתכת שהתפרש עד אין סוף וחסם את שדה הראייה שלי. מאחורי העמודים קיר של צמחייה חסם כל דרך לראות משהו. ניסיתי לצעוק לעזרה או להשתחרר מהשלשלאות הכבדות אך ללא הועיל, אף אחד לא שמע. אבל פתאום שמעתי טפיפות פרסות של שני סוסים והמחשבה הראשונה שעלתה לי היא: עומדים להציל אותי! הם כנראה שמעו את הצעקות שלי ואז: אוי לא, אולי הם שמעו את הצעקות שלי והם אלה שכלאו אותי כאן. עצמתי עיניים ונשארתי רגועה(עד כמה שיכולתי במצב הזה.) הסוסים התקרבו עד שיכולתי לשמוע שני אנשים מדברים על גבי הסוסים. אחד נשמע כמו גבר גדול ואחד כמו נער, הם התקרבו עוד ועוד עד שיכולתי לשמוע בברור את שיחתם. "…אתה בטוח ששמעת אותה?" אמר הקול הגברי. "כן נשבע לך" ענה הצעיר יותר, "טוב… היא לא נראית ערה כל כך, חסר לך אם מישהו שמע אותה, אתה יודע כמה היא שווה כאן?" הצעיר לא ענה לו. הוא התקדם לעברי לאט, נלחצתי והתחלתי להתנשף. "עצור!" פקד הצעיר "היא ערה." וויתרתי על ההצגה, פקחתי את עייני בדיוק כשהוא רכן מעליי, הוא היה נאה במידה מעצבנת בתור מי שחטף אותי וקשר אותי לקרש עץ. היה לו שיער שחור קצר, הוא לבש ברדס שכיסה על חצי מראשו אבל לא על עיניו שהיו מהממות בצבע חום דבש עם ניצוץ של כחול ים.
וככה התעוררתי, כשאני על המיטה בחדר המלון חולמת בהקיץ על העיניים היפות האלה ועל הנער המסתורי. מוזר שלא פחדתי או דאגתי מזה שחלמתי חלום ממשי מדי? או מזה שקשרו אותי לקרש עץ?. קמתי מהמיטה והסתובבתי בחדר. הוא היה די גדול עם חלונות מהרצפה עד התקרה. ווילונות לבנים הוסטו הצידה ואור הבוקר סנוור את עיניי. בסך הכל בחדר היו ארון, שידה, מרפסת, וחדר מקלחת.
יצאתי מהחדר והלכתי למטבחון להכין לי כריך, גוועתי ברעב לא אכלתי כלום מאז אתמול במטוס. ברגע נזכרתי בכל מה שקרה אתמול ומיד חיפשתי את צ'אק. בסלון, במרפסת, במטבח, אפילו בשירותים חיפשתי אבל הוא לא היה בשום מקום. יצאתי מהחדר נסערת ודפקתי על הדלתות שליד החדר שלי בכוח כזה שהייתי בטוחה ששמעו אותם גם בקומה התחתונה. הדלת מאחוריי נפתחה ומיד צעקתי "אתה לא תגיד לי להיות בשקט!, אני מחפשת בחור. חליפה שחורה. עניבה, שיער שחור. ראית במקרה? רק כשגמרתי לדבר הסתובבתי ויכולתי להרגיש את פניי מסמיקות ממבוכה. זה היה צ'אק. "את בסדר?" שאל בתמימות, וראיתי שהוא מתאמץ לא לצחוק. "כן כן אני בסדר הכל בסדר רק…. אממממ…." מה קרה אתמול?" הבהלת אותי, הרופאה אמרה שזה פשוט מעומס יתר ושאני צריך לתת לך לנוח…. אבל בכל זאת… אני שומר הראש שלך". אז תוכל לשמור לי על הדרך למטבח?" אמרתי בתמימות מעושה. "בטח עלמתי" ענה וקד קידה.
הוא פתח לי את הדלת ונכנסנו למטבח. הכנו ארוחת בוהוריים של סלט, ביצים, טוסט ומיץ. ויצאנו לטייל בעיר ניו יורק. התצוגה שלי תתחיל רק משבוע הבא אז יש לי שבוע שלם של כיף. טיילנו לנו בכיכר טיימס, בסנטרל פארק ואפילו את פסל החרות ראינו. בערב המשכנו עוד לטייל וראינו את האמפייר סטייט זוהר ומואר. באחת עשרה חזרנו למלון ובדרך עצרנו לארוחת ערב. ברגע שהגענו הלכתי ישר לחדר והתארגנתי לשינה. "לילה טוב." קרא לפני שנכנס לחדר. "אם את צריכה משהו אני בחדר ממול." "כן כן… תודה…" אמרתי ישנונית ונכנסתי לחדר. השמעתי מוזיקה ונכנסתי למקלחת. המים נשטפו משערי בליווי שירי ג'סטין ביבר. הייתי ישנונית וקולות העיר ברקע גרמו לסחרחורת לחזור. יצאתי מהמקלחת והלכתי למרפסת. ישבתי על הספה. כשעיניי כמעט נעצמו שמעתי פיצוץ עצום בבניין שמול המלון, ואחריו עוד אחד, ואז זכוכית נשברת. אני לא כל כך זוכרת מה קרה אחר כך… אבל שמעתי צעקות וצעדים ואז עוד פיצוץ בקומה למטה ועוד אחד ליד החדר שלי…
ואז התעלפתי. כשהתעוררתי השמש זרחה, שכבתי על גבעת דשא. פה ושם עפו ציפורים, ובמורד הגבעה היה יער. התחלתי לרדת ותהיתי מה המקום המוזר הזה, איפה צ'אק ולמה אני לא מלאה חתכים מהזכוכית שהתנפצה? ולמה בכלל הכל התפוצץ… "את נראית מודאגת את בסדר?" הסתובבתי וראיתי את צ'אק. ואיכשהו הוא הצליח לשמור על הבעה ניטרלית בתוך כל הלחץ הזה. "איפה היית?" ממש צעקתי עליו "הסתובבתי קצת לראות מה המקום הזה" "מצטער שהתעוררת ולא הייתי" "מה זאת אומרת התעוררת?" "ישנת עשר שעות." "ולא התכוונת להעיר אותי?" צרחתי "אנה תירגעי הכול בסדר אני חושב שמצאתי דרך לחזור." "לחזור לאן?" "הביתה."
בדיוק אז בחרתי להתעלף. שוב הגיע חלום, עפתי בשמיים במקום מואר וגבעות ירוקות שמשתרעות עד לאופק וכל כך הרבה בניינים גבוהים שחשבתי שחזרנו לניו יורק, אבל היה שם הרבה יותר טבע ומרחב. הרגשתי שם… בבית.
עפתי נמוך יותר ונגעתי בבניינים. הם עשויים מיהלומים חשבתי לעצמי. לאף אחד אין כל כך הרבה יהלומים בעיקר לא בשביל לבזבז אותם על בתים, זה לא יכול להיות. עפתי ברחובות נקיים וסמטאות מוארות. הכול בעיר הזאת מוזר. "נכון. אבל את תתרגלי. כי את עומדת לחיות כאן שארית חייך אלא אם תפתחי את השער ותחזרי הביתה…. ותחזירי גם אותי" ניסיתי להסתובב לראות מי דיבר אך כוח כלשהו שיתק אותי ולא יכולתי לזוז יכולתי רק לדעת ששמעתי את הקול הזה בעבר… מתישהו.
"בוקר טוב יפהפייה נרדמת" קרא צ'אק מתחת לעץ אורן גדול. "בוקר טוב גם לך." סיפרתי לו על החלומות המוזרים שלי, על ההזיות, על הסחרחורות, על התקפי הזעם שלי ובעיקר על המקום הזה. "אההה, איש אחד ניסה להתגנב לכאן, תפסתי אותו וקשרתי אותו לעץ." "ואתה אומר את זה רק עכשיו?? אתה רציני?, טוב אני רוצה לראות אותו…" זה היה אחד האנשים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, וכששאלתי, הוא אמר שככה נראה כל העם שלו. "קשה לי להאמין" מלמל צ'אק.
הוא הסתכל בי ביראת כבוד " נו" האצתי בוא "דבר או ש…. או ששומר הראש שלי כאן יטפל בך." ר… רציתי רק לראות מי אתם וזה לא התקבל בעין יפה… מצדו" אמר הרזה והצביע לעבר צ'אק. " אז מה אתה עושים פה?" שאל שוב "תהיה בשקט, אנחנו שואלים כאן את השאלות” איים צ'אק. "איך קוראים לך?" "ארון" אמר והושיט יד ללחיצה "נעים להכיר" צ'אק העיף לו את היד בגסות.
"אתם לא נראים מפה מאיפה הגעתם?." "זה לא עניינך" אמר צ'אק. "אני יכול לעשות לכם סיור בעיר בתמורה לזה שתשחררו אותי." "עשינו עסק" אמרתי והפתעתי גם את צ'אק גם את ארון ובעיקר את עצמי…
הלכנו כשצ'אק כל הזמן ממלמל :איזה רעיון מטופש". הסתובבנו ביער ולאחר כמה זמן הגענו לעיר בדיוק כמו זאת שראיתי בחלום ותהיתי אם יש לי חזיונות. בדיוק אז כאב הראש הנורא חזר, ניסיתי להתמקד בנוף וראיתי עצים, בתים נוצצים, והמון יהלומים. "לעיר הזאת קוראים "דיימונד". אני מנחש שאתם יודעים למה" הוא התנהג כמו "המדריך למטייל", וזה היה די מרשים כי צ'אק שמר עליו מכל כיוון בבת אחת. מאיפה היה לו את האומץ? אין לי מושג.
הסתובבנו ברחובות ולכל האנשים שראיתי ברחוב היו עיניים יפהפיות, כחולת של הים, סגול של שקיעה, וורוד של תות בננה, אפילו עיניי נחש היו שם אבל מה ששמתי לב אליו מאוחר יותר הוא שלאף אחד שם היו עיניים ירוקות, בכל גוון אפשרי חוץ מירוק. שאלתי את ארון שהפך פחות לאויב ויותר למורה דרך.(הפעם באמת!.) והוא אמר שעיניים ירוקות יש רק לבני המלוכה של כל הערים. "איזה ערים?" שאלתי "יש את דיימונד, ואת גולד, ואת נדרייט, ואת אודם, וכל עיר בנויה על אבני היסוד שהיא קרויה על שמה…" אמר ארון " אבל ברקת זאת הממלכה שבה שוכנים בני המלוכה בעלי העיניים הירוקות." "אז בעצם אתם מפלים את שאר האנשים שיש להם עיניים בצבעים לא ייחודיים?" שאלתי בכעס. "לא לא כמו שאת יכולה לראות יש ביננו הרמוניה גדולה." הוא אמר את זה כאילו הוא לא מאמין בזה בעצמו. "אז למה ריגלת אחריי ואחרי צ'אק?. "אז קוראים לו צ'אק? שם מעניין." "זה לא מה ששאלתי!" יריתי בו. "אוקיי" אמר ומשך אותנו לסמטה מוארת. "אם להיות כנים אין כאן כל כך הרבה שלום כמו שרואים, יש כאן הרבה שחיתות וכן, יש הפליות אבל מעט האנשים שיגידו לך את זה… אני אומר לך את זה בתור "ראש מחתרת המלוכה" כי מאז שבמהלך התפרעות שהתרחשה בארמון המלוכה, המלך והמלכה מתו והשאירו תינוקת שנעלמה במסתוריות ביחד עם פורעי החוק. הראש שלהם יושב עכשיו בארמון במסווה של המלך. רק מעטים יודעים מה קרה ואלה אנחנו שירדנו למחתרת." "ניסינו לשווא לחפש את בת המלוכה שתחזיר את השלום שלפניי ההתפרעות והרצח. ואני מאמין שמצאנו…"הנה היא!" "תפסו אותה!" שמעתי קול מוכר מאחוריי, התרסקתי על המדרכה ואיבדתי את ההכרה.
כבר התרגלתי לחלומות, אז כשחלמתי על משהו שלא הבנתי כבר לא הופתעתי..
הייתי תינוקת, אבל לא הייתי בבית שלי. הייתי באולם גדול מואר באור ירוק מנברשות הברקת, לכל הקירות היה גוון ירוק ובכל תכשיט הייתה אבן ברקת אחת לפחות. שכבתי בעריסת תינוקות לבנה עם רמזים קלים לירוק. מעליי ראיתי שלושה אנשים מדברים ומתלחששים. שניים מהם, הבנתי, היו ההורים שלי. הם היו לבושים בהידור וכל אחד מהם חבש כתר זהב וברקת ועוד אבנים ירוקות בוהקות שלא הצלחתי לזהות. והשלישי היה… צ'אק זה היה צ'אק! הוא לבש חליפה ירוקה מכובדת ונראה כל כך שונה וכל כך נינוח חוץ מפצע אדום ושותת דם שהיה בצד גופו. הם המשיכו להתלחשש אבל שמעתי הכל.
"-תיקח אותה בבקשה! זאת הדרך היחידה שתאפשר לנו להמשיך" אמרה אמי בקול מתחנן. "אני לא יכול להשאיר אתכם כאן." התגונן צ'אק כשהוא נאנק מכאבים". "יש לנו תכנית…אבל לה יש סיכוי לחיות חיים טובים." אמר אבי כשפיצוץ ענק הפיל את הקירות. "יש לנו שם בשבילה כשהיא תשהה שם. אנה." "יש לה את כל הדברים שהיא תצטרך שם, בבקשה שמור עליה." "תבטיח!" "אני… אני מבטיח."
