שׁוּב אֲנִי מִתְחַמֵּק,
אַלְפֵי יָדַיִם בֲּחָלוֹם בָּאוֹת לְחַבֵּק אוֹתִי.
אֲבָל אֲנִי – בָּרַחְתִּי.
בָּרַחְתִּי כְּפִי שֶׁלֹּא בָּרַחְתִּי מֵעוֹלָם.
אִמִּי, הֵן יוֹדַעַת אַתְּ כִּי גָּדַלְתִּי,
אֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ יְצוּר בְּתוֹךְ שְׂמִיכָה.
הַפֶּה הַגָּדוֹל הַזֶּה, הַצּוֹחֵק,
הִצְטַמֵּק וְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי זִיפִים.
אִמִּי, אֲנִי כְּבָר בַּיְּשִׁיבָה,
מְעַיֵּן הֵיטֵב בְּפִלְפּוּלֵי תּוֹרָה,
מִתְפַּתֵּחַ בְּיָם שֶׁל הֲלָכָה.
כָּךְ הָגָה הָרוֹעִי שֶׁל הֶעָבָר.
כַּעֲבֹר שְׁנָתַיִם, כָּךְ נִרְאָה,
הִשְׁתַּנְּתָה לָהּ הַגִּישָׁה.
וּמִתּוֹךְ הֶבְזֵק שֶׁל תּוּשִׁיָּה,
עָלְתָה לָהּ הַהֲבָנָה:
יֵשׁ אֶם לַמִּקְרָא,
שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם–שֶׁלָּהּ.
