כאוס הרמוני / אופל סנבטו

אני:
בקליידוסקופ של קיומי, אני אישה ישראלית יהודייה אתיופית –
פסיפס של זהויות וחוויות המציירים את היריעה של הסיפור שלי.
אני ילדה,
מנווטת בעולם שבו צבע העור שלי מדבר על מורשת עשירה אבל
לא מגדיר את עומק הרוח שלי.
אני שחורה,
אבל לא מוגבלת בגבולות שהחברה מטילה לפעמים.
במחול הקיום המורכב הזה, חברה –
אחת שמוקירה את קשרי החברות תוך הכרה באמנות הניואנסית של להיות אחות טובה,
תפקיד המגלם את האתגרים והשמחות הייחודיות.
הרצון שלי לדבר שפות רבות חורג מהמילוליות;
היא משתרעת על השפות הלא מדוברות של אמפתיה, הבנה וחיבור.
אולי, במקרים מסוימים,
מילים לא יספיקו כדי להעביר את עומק הרגש האנושי.
אני מוצאת נחמה בעולם המישוש,
מעריכה את מרקם הלבד ואת היופי השלו של רעשים שקטים.
השטיח של מערכות היחסים שלי שזור בחוטים של אחוות,
נכדות, בני דודות,
אחייניות וידידות,
כל תפקיד תורם למרקם התוסס של חיי.
ובכל זאת,
בדיוק כמו האוויר שאני נושמת,
יש רגעים שבהם השאיפה מדשדשת,
ומזכירה לי את השבריריות והקביעות של החיים.
במחוזות המחשבה,
אני מנווטת באיזון העדין בין התבוננות לריקוד הגחמני של הנפש.
אני מדברת,
אבל המילים שלי הן לעתים קרובות מלמול רך,
הזמנה למי שמוכן להקשיב מקרוב. חברותי מטבעי,
החום שלי פורח לאחר הריקוד העדין של ההיכרות הופך זרים לבני לוויה.
האמונה שלי באנשים היא ניואנסית,
מותנית במורכבויות של אופי אינדיבידואלי.
אני מנגנת, אבל לפעמים המנגינה חומקת ממני;
אני שרה, רוקדת, כותבת וקוראת,
מחפשת מפלט באמנויות ההבעה המגשרות על הפער בין המוחשי לבלתי מוחשי.
אני רצה, מתאמנת, שואפת להתגבר על מכשולים,
אם כי לפעמים הכוח לא יכול להיות חזק מספיק כדי לעצור את המומנטום הבלתי פוסק של החיים.
אני הכל ושום דבר – פרדוקס בסימפוניה של הקיום. אני שחור ולבן, מגלמת את ספקטרום הניגודים שמעצבים את החוויה האנושית. אני גם טוב וגם רע, מנווט בריקוד הסבוך בין סגולה לחוסר שלמות. באימוץ הדואליות של הזהות שלי,
אני מזמינה אותך לחזות
בכאוס ההרמוני שלי