והימים עוברים,
והבשורות מגיעות.
כתום בעיניים,
רטוב בלבבות.
סמלים וסיסמאות
שצעקנו אחד לשני,
מסתכמים בחיוך
של אמא ושני ילדים.
והיא שואלת
למה אנחנו פה.
ואני עונה,
בגלל בתים בהריסות.
בגלל טרקטור וגדרות.
בגלל חיילים באדמה.
הנחמות, המחנות,
המנוחות.
ואין לי תשובה במילים,
רק בתחושות.
אנחנו פה,
כואבות ושמחות,
בכיסופים והלוויות.
