כוחה של תפילה / אליה דיין

לילה סוער היה הלילה הזה. זוג, איש ואישה שגילם בסביבות השלושים, פסעו יחד כפופים תחת מעיל גדול. הם הילכו כך זמן מה עד שלבסוף הגיעו השניים אל פתח בקתה קטנה. קטנה עד כדי גיחוך. הזוג נעצר תחת גגון צר ורעוע מעל פתח בקתת העץ, ומאחר שהיו מוגנים מפני הגשם, הוריד האיש בזהירות את המעיל מעל ראשם וכך נחשף מראם הפשוט של השניים.

האיש היה לבוש במכנסיים שחורים – מעט מקומטים – חולצה לבנה מכופתרת ומעליה מעיל בד שחור שאורכו הגיע עד ברכיו עם שסע מאחור. מעל שערו החום נחה מגבעת נמוכה.

לעומת מראהו של בן זוגה, האישה הייתה צבעונית יותר. היא לבשה שמלת תכלת מיושנת בסגנון ימי הביניים עם עיטורי פרחים בשלל צבעים ורקמה יפיפייה בחוט לבן. שמלתה הייתה בעלת שרוולים ארוכים ומנופחים, וכך גם תחתית השמלה שהגיעה עד לנעליה – נעלי בובה פשוטות. בדומה לאיש היה לה שיער חום ארוך וחלק שגלש מתוך מטפחת הקשורה צמוד לראשה. ושניהם היו בעלי עיניים חומות וצלולות. כך, לערך, מסתיים תיאור מראם.

בפתח הדלת, תחת קורת הגג הקטנה, קיפל האיש את המעיל הגדול תחת זרועו ופנה להביט באשתו. עיניו של זה נפגשו בעיניה של זאת, והם נשארו בתנוחה הזו זמן מה עד שהנידה האישה את ראשה ואמרה לו "יהיה מה שיהיה, נקווה שפגישתנו תואיל לפני שתאבד לעד התקווה…"

"כן," הוא אמר "לקוות" הוא גרד בסנטרו באי נוחות אחר ביקש את אישור אשתו ודפק בדלת. עברו רק דקות בודדות והדלת נפתחה לרווחה. אישה מבוגרת עמדה מצידו השני של הדלת, ומיד הכניסה אותם לתוך בקתתה. לעיניהם נגלה חדר קטן ומבולגן. בפינת החדר ניצב מטבחון קטן ועל ידו שולחן שיכול היה להכיל תשעה סועדים. בצידו השני של החדר עמדה מיטה שהמצעים עליה היו מקופלים בקפידה, ובמרכז החדר הייתה ספה צבעונית וקטנה שנצבה מול אח בוערת. צבע הקירות לא היה נגלה לעין מכיוון שהיו מכוסים בתמונות וארונות מלאות בספרי קודש.

"הינכם בוודאי עייפים," אמרה האישה שפתחה בפני הזוג את ביתה. היא הושיטה יד לקחת את המעיל "הנה לכם, אתלה את מעילכם מעל הוו ואתם תוכלו לשבת על יד האח על מנת שתתחממו. התרצו שאכין לכם תה? אח, טיפשה שכמותי, כמובן שאכין לכם תה – שניכם נראים כל כך תשושים – ועוד אוסיף לצלוחית עוגת דבש וקוביות סוכר. בבקשה שבו!" היא החוותה בידה אל עבר הספה הקטנה שבמרכז החדר.

"אין בפינו לתאר את תודתנו אלייך." אמר האיש וחבק את כתף אשתו "אך הגענו עד כאן רק בשביל לבקש את עצתו של הרב בנושא מסוים ואחר נחזור אל ביתנו"

"אם כך, אלך לקרוא לו. ובבקשה, שבו מול האח – שלא תתקררו, חלילה!" בעלת הבית יצאה מהחדר ופנתה לקרוא לבעלה. לא עבר זמן רב והיא חזרה, מלווה באיש מעט נמוך, מזוקן וטורבן קטן לראשו. הרב.

"השלום עליכם, אנא היכנסו אל משרדי ונראה אם אוכל לתת לכם את ידי בעניין שביקשתם" אמר הרב לזוג ואחר קרא אל אשתו "זלדה יקירה, התוכלי להכין לאורחנו היקרים תה? בוודאי עברו דרך ארוכה על מנת להגיע אל המקום"

"אעשה זאת," ענתה אשתו "ואגיש גם את עוגת הדבש וקוביות סוכר"

הזוג הובל על ידי הרב אל החדר השני של הבקתה. משרדו של הרב הייתה קטנה יותר מחדר הכניסה. גם הוא היה גדוש בספרי קודש וליד הקיר, באלכסון לכניסה, שולחן כתיבה מגולף מעץ מוסתר על ידי ניירות וספרים פתוחים. ארבעה כיסאות היו צמודים לכל דופן של שולחן הכתיבה. הרב הושיב אותם בשניים מהכיסאות על יד שולחן הכתיבה וישב גם הוא בכיסא שלישי, אחר התיישב הרב פנה אל הזוג ואמר "סלחו לי על מראה החדר, לא הספקתי לסדר את הניירת שלי. בכל אופן, במה אוכל לעזור?"

"זהו סיפורינו," החלה האישה לספר "בעלי הציע לי נישואים לפני כעשר שנים, חודש וחצי בדיוק לאחר מכן התחתנו. היינו זוג שמח. שמח מאוד למעשה וידענו שליבנו של שנינו חפץ כעט לילדים. חיכינו לבואם הרבה מאוד זמן. בכל שנה שחלפה, בהגעת יום הכיפורים הרהרנו בליבנו וביקשנו לדעת במה חטאנו על שלא קיבלנו… על שלא קיבלנו…" כאן קולה נסדק והיא נגבה את הנהר המלוח, הצר שזלג מתוך קצה עייניה.

"מה לא עשינו כדי לקבל את הזכות לגדל ילדים?" המשיך בעלה את מילותיה ,"פשטנו את רגלינו על הפרשות חלה שניהלנו כל שבוע, ואת שאריות החלות תרמנו לעניי העיר. והתפללנו, התפללנו חזק. לא הפסקנו להתפלל. עם הזמן דעך כוחנו ותפילתנו נהתה דלה ופחותה מיום ליום. רצינו לבקש את עזרתך, כבוד הרב."

הרב התיישר במקומו חשב רגע ועוד כמה רגעים, לבסוף נאנח ופתח "לעיתים קרובות שינוי השם עוז-"

"ניסינו זאת מכבר" אמר האיש.

"והפרשות החלה היו ככמות הנכונה?" שאל הרב

"כפליים" ענתה האישה.

"אם כך, אשאל אתכם שאלה בנושא תפילתכם. האם יש בביתכם משחקים לילדים?" הבעל הסתכל באשתו והיא חזרה בו ושניהם משכו כתף בתימהון.

"יש או אין?" שאל הרב שוב בנעימים.

"לא"

"ומיטת תינוק, יש?" שאל הרב.

"גם כן לא" ענו הזוג.

"אם כן, בגדי תינוק וודאי נמצאים בביתכם, הלא כך?"

"כבוד הרב, חוששני שלא ירדת לסוף דעתנו. מדוע יימצא בידנו בגדי תינוק ומשחקים ומיטה גם כן, אם אין לנו ולו ילד אחד" ניסה האיש לדבר בהגיון אל הרב.

שפתי הרב התעקלו מעלה מעט "ובכן, אם יורשה לי נא – אקריא לכם סיפור עם שכתב סבו של אבי." בלי שחיכה לתשובה, קפץ הרב המבוגר מכיסאו וניגש אל אחד מארוניות הספרים. חיפש מעט בין כריכות הספרים וכשהגיע אל שחפץ ליבו, חזר והתיישב בכיסאו שלו, הוציא משקפי קריאה מתוך כיס פנימי בחליפתו והחל להקריא:

"היה הייתה עיירה קטנה בדרום מערב אירופה. העיירה לא נמצאה על יד הים ולכן מימם של אנשיה היו נתונים בידי שמיים. חלפה שנה אחת וגשמים טרם ירדו על העיירה, אנשיה החלו לדאוג מעט אך המשיכו בשגרת יום והתפללו שהשנה הבאה עליהם תהיה מלאת גשמים.

תפילתם לא נענו. כעבור כשלוש שנים של בצורת, אנשי העיירה התייאשו ופנו לבקש את עזרתו של בעל המופת על מנת שידרוש להם גשמים. בעל המופת היה ידוע בהצלחות תפילותיו ולכן החליטו אנשי העיירה פה אחד לפנות אליו. הלכו ודפקו בביתו, התחננו והפצירו ולבסוף נכנע בפניהם בעל המופת, הלך הוא אל כיכר העיר והקהיל את הכל. תנאי אחד היה לו, לבעל המופת, "אתפלל עליכם ידידי אך כל זה על תנאי אחד – למחרת היום בנץ החמה נצא כל העיירה, נשים וגברים, מזקן ועד טף אל ההר הגבוהה על יד העיירה, ושם – אם כולם יכוונו בליבם – ירד המטר מיד!"

החמה שקעה, אחר גם עלתה ובעקבותיה עלתה גם כן העיירה כולה במעלה הגבעה. כאשר כבשו כולם את הפסגה, הביט בהם בעל המופת איש איש ואחר אמר: "נשכח ממוחכם דבר מה, הבה נחזור אל העיירה"

ואכן, חזרו האנשים אל עיירתם וכאשר הגיעו אל הכיכר חיכה מעט. אחר חלפו כמה רגעים ארוכים וחזרו אל הפסגה. אלא ששם, במעלה ההר, חזר בעל המופת על דבריו וטען שאנשי העיירה שכחו להביא דבר מה אל תפילתם. הם החלו למחות אך לא יכלו לעשות דבר כנגד רצונו, לכן חזרו שוב אל הכיכר.

הדבר חזר ונשנה על עצמו שלוש פעמים. בפעם השלישית, סרבו האנשים לעלות על ההר עד שיבינו את שרומז להם בעל המופת."

הרב הרים את עיניו מתוך ספרו שממנו הקריא, הוריד המשקפיים מעל אפו ושאל את שני אורחיו היושבים על יד שולחן עבודתו "מה שכחו בני העיירה להביא עימם ההרה?"

"סידור, היתכן?" הציע האישה אך הרב הניד בראשו לאות שלילה.

"הרי אמר בעל המופת שיבואו הכל, אולי לא כך היה ונשכחו כמה בביתם?" ענה האיש על שאלת הרב בהגיון אך גם תשובה זו התקבלה בשלילה.

"אנשי העיירה שכחו להביא עימם מטריות אם היו מאמינים בכל ליבם שאכן יזכו לרדת מטר על ידי האל, היו צריכים לקחת אל מסעם מטריות על מנת שלא יירטבו בדרכם חזרה העירה. שאם היו מקשיבים לדברי בעל המופת, היו יודעים אנשי העיירה שכאשר טרם יגיעו חזרה אל ביתם – ירדו גשמים.

מכך ניתן ללמוד שלא האמינו אנשי העיירה בכל ליבם שהמטר ירד, בעקבות כך לא התכוננו בבגדם לגשם. אם תסמכו על הקדוש ברוך הוא, ותהיו מוכנים לנולד הבא עלייכם – לבטח יגיע!" אמר הרב לזוג את סיכומו של סיפורו שקרא להם.

"אין בפינו לתאר את תודתנו אליך" אמרה האישה בעניים דומעות אחר הבינה היא ובעלה את דברי הרב "איך נוכל להכיר לך טובה?"

"כל שאבקש הוא הזמנה לברית ילדכם" ענה לה הרב, אחר הניח את ספרו על שולחן עבודתו וליווה הוא ואשתו זלדה את הזוג אל הלילה הסוער (שכבר לא נראה סוער כל כך).

עד כמה אהבת את היצירה?