לפעמים את מסתכלת במראה ולא אוהבת מה שאת רואה והיית רוצה לשנות כמה דברים.
אבל אם, את מסתכלת יותר עמוק, את חייבת ללמוד לאהוב את מה שאת רואה.
ליאור היתה ילדה עם עיינים רגילות, שיער שחור לא חלק ולא מטולטל, אף שהיה קצת שטוח ושפתיים דקות, פשוט ילדה רגילה שכזאת.
אבל אם לומר את האמת אני ממש אהבתי אותה כי היא תמיד היתה ילדה חייכנית ושמחה תמיד הצחיקה אותי והיתה לצידי כשהייתי קצת עצובה.
ליאור היא ילדה שהכי אהבתי לבלות איתה כי הלב שלה פשוט קרן החוצה, וזה מה שעשה לי נעים לבלות בחברתה.
אבל הבוקר, ראיתי אותה, והיא היתה נראית לי אחרת קצת עצובה ולא חברותית כמו תמיד, ידעתי מיד שקרה לה משהו אבל לא ידעתי מה.
היא לא שיתפה והיתה מאוד מרוחקת כך עבר שבוע שלם.
לי זה מאוד הפריע. והחלטתי לערוב לה בדרך הביתה ולברר מה קרה.
ראיתי אותה מתחת לבניין שלה וכמה ילדים היו סביבה וצחקו עליה כמה היא שמנה ומכוערת והיא רק עמדה והסתכלה על הריצפה.
אותי זה הכעיס כל כך. ובאותו רגע רצתי לכיוון ליאור וצעקתי "תלכו מפה!" הילדים נבהלו וברחו באותו רגע. ואני רק עמדתי וחיבקתי את ליאור שהתחילה לבכות ברגע שראתה אותי.
עלינו אליה הביתה והיא שיתפה אותי שכל יום זה קורה. ביקשתי ממנה לעמוד מול המראה ולהגיד לי מה היא רואה?
והיא התחילה להגיד על עצמה את כל המילים הנוראיות שאמרו לה הילדים למטה.
אני התחלתי להגיד לה את כל מה שאני חושבת עליה וכל המילים הנוראיות שהיא אמרה על עצמה הם לא המילים שלה היא פשוט חוזרת אחרי המילים הרעות של הילדים למטה. ושהיא כל כך מיוחדת.
ואז ביקשתי ממנה להסתכל יותר טוב ויותר עמוק ולומר לי שוב מה היא רואה?
