כוס קפה של בוקר / יעל איפרגן

המים שבקומקום החלו לרתוח. בשלב זה אני מארגן את שאר הדברים. מוציא כוס, שם בה קפה נמס ומעט סוכרזית. נשאר עוד טיפה זמן עד שהמים ירתחו אז אני מוציא את החלב. רק כשאני פותח את המקרר, אני נזכר שהחלב נגמר אתמול בבוקר, ושהייתי אמור לקנות.

באנחה קטנה, אני יודע שאאלץ לצאת עכשיו למכולת, המרוחקת ממני 20 דקות הליכה, מכיוון שאני יודע שלא אוכל לפתוח את היום בלי כוס מרעננת של קפה.

אני יוצא אל המרפסת, לאמוד את מזג האוויר ואת כמות השכבות שאצטרך לשים. זהו יום חורפי, אך אפשר לראות בו נגיעות של אביב. יש רוח קרה ועננים בשמיים, אבל אפשר לראות קרני שמש מציצות מבעד לעננים, מנסות לחמם מעט את העוברים והשבים.

אני מתלבש חמים, לוקח את הארנק, מפתחות, ושקית שבה אסחוב את החלב בדרך חזור. אני מביט ממושכות במקל ההליכה שעומד שעון על יד הדלת, אך בסופו של דבר מוותר עליו. היום הרגשתי חזק יותר מבדרך כלל.

כשאני יוצא מהבית אני נועל את הדלת אחרי. אחרי שאיפה ממושכת בעיניים עצומות של האוויר הקר והמעורר, אני פונה ימינה ומתחיל ללכת לכיוון של המכולת.

הרוח הקרירה מלטפת את פניי, ובמקביל קרן שמש שהצליחה להסתנן דרך העננים מחממת את גופי. אני מסתכל לשמיים, ורואה ציפור יחידה, בגוונים אפורים ושחורים, חוצה את השמיים בתעופה. אני לא יודע איזה מין ציפור זה, אבל, הייתי רוצה להגיד שהיא בדיוק חזרה מהארצות החמות, שבה לביתה אחרי שנאלצה לנדוד בזמנים הקרים, הקשים. האם התגעגעה לארץ? לנופים המלאי בניינים ומכוניות, וממש לצידם ניצבים יערות מלאי עצים, או שמא חזרה רק בגלל שזהו טבעה? והיא עפה לה כך לבד, בלי להקה. אין לי דרך לדעת, אבל משום מה יש לי הרגשה שהיא ננטשה, אולי אבדה את כיוונה ואת להקתה, וכעת היא מחפשת אותם, את משפחתה. מעניין אם היא תמצא אותם. לרגע אני מדמיין את עצמי במקומה של הציפור. אבוד, לבד, מחפש את משפחתי בלי לדעת היכן הם עשויים להיות, או האם הם בכלל שמו לב שאני לא איתם. מעופף במרחבים, מנסה למצוא אולי רמז למקום הימצאם. אני ממש יכול לדמיין את ההרגשה שלה כשהיא לא תמצא אותם, והיא תיאלץ להתמודד בעצמה. תנסה למצוא מחסה, להיאבק בציפורים אחרות על פיסות לחם שאנשים לפעמים זורקים ברחובות, לחיות חיים חדשים.

ואז הציפור נעלמה מעיני, ויצאתי מהחלום שהכנסתי את עצמי אליו. הציפור הזכירה לי מעט את עברי, לבד בארץ בלי משפחה. ההבדל היה שאני זה שנטש אותם – והחליט לעלות לארץ. תחושה מוזרה מילאה אותי – תחושה של געגוע פתאומי להוריי, לאחיותיי ולאחי, שאיבדתי איתם קשר עם הזמן שחלף.

המשכתי בדרכי, מוצף געגועים שלא הרגשתי כבר הרבה שנים. כשכבר כמעט הגעתי למכולת, נשמע צלצול מבית הספר היסודי הסמוך. התלמידים החלו לזרום החוצה. היו שם הרבה ילדים, אבל אחד מהם תפס את תשומת ליבי. הסיבה לזה ששמתי לב אליו הייתה הבעת האושר שהייתה נסוכה על פניו. לא רק החיוך הצביע על האושר, אלא גם הניצוץ העליז בעיניים, והדרך הקלילה בה הלך. אולי, חגגו לו בכיתה יום הולדת. ואולי, חבר טוב הזמין אותו לבוא אליו. או שפשוט הוא קיבל ציון טוב במבחן, והוא רק רוצה למהר הביתה, ולהראות לאימו את המבחן, איך הוא צדק בשאלה הזאת ובשאלה ההיא, ושהיא תראה איך המורה אפילו כתב לו שהמבחן מצוין, שהוא גאה בהתקדמות שעשה. ואז אימו תחייך אליו, תגיד לו כל הכבוד, ובאמת תהיה גאה בזה שהילד שלה השקיע והתקדם בלימודים.

בנוסף לגעגועים, תחושה אחרת התווספה אליי. חמימות מדומה של בית ומשפחה. במידה מסוימת התחושות השתלבו זו בזו ויצרו תחושה חדשה, גם מלאה בכאב אבל גם מנחמת, ובהרגשה זו הגעתי למכולת. לקחתי חלב עם תאריך תפוגה רחוק מספיק, חיכיתי בתור הקצר, הנהנתי הנהון מהיר של שלום לאנשים שהכרתי, שילמתי ויצאתי מהחנות תוך 5 דקות.

הרוח הפסיקה לנשוב, והעננים חלפו זמנית והניחו לשמש להאיר ולחמם את העולם בחופשיות. הייתי אמור לשמוח, אבל בשילוב עם העלייה הקלה בדרך, התחלתי להזיע ולהתנשף, והתחרטתי מעט שלא לקחתי איתי את מקל ההליכה.

ניגשתי לספסל שנמצא על יד פארק, והתיישבתי למנוחה קצרה.

על פני חלפו אנשים. חלקם הולכים באיטיות, נהנים מההפוגה הקצרה של הרוח ומהשמש החמימה, וחלקם ממהרים, מביטים בשעון ומחישים את צעדיהם בשביל לא לאחר.

בפארק ראיתי זוג נשוי מטייל. הגבר סיפר בדיחה והאישה צחקה למשך כמה שניות. אחרי זה הם המשיכו לטייל בנחת, מדי פעם עוצרים בשביל להראות לאחר דבר מעניין שצד את עינו.

בראשי הצלחתי לדמיין, כיצד נפגשו לראשונה לפני מספר שנים. אולי בהתחלה הם היו חברים טובים, ורק אחרי זה רגש אחר התעורר בליבה כלפיו, או שאולי הוא זה שהרגיש כלפיה משהו קודם. יכול להיות שבשלב מסוים הוא כבר ויתר, ורק אז היא התחילה לאהוב אותו בחזרה, כמו שקרה לי. לפתע עלו בי זיכרונות מהעבר, מהתקופה הכי שמחה שלי. הרגע הזה שבוא היא אמרה לי כן, ודמעות עמדו בעיניי. תמונות מחתונתנו הבהבו בראשי. אבל אז הגיעו זיכרונות אחרים, 20 שנה אחרי, מהיום שבו לפתע, בלי שום הכנה, היא נלקחה ממני באכזריות על ידי הסרטן. באותו הזמן דמעות אחרות עמדו בעיניי.

ושוב פעם, תחושה של געגועים מילאה אותי ביחד עם תחושה של חמימות כשאני נזכר בתקופה הטובה שהייתה לנו לפני.

אני נשאר כמה רגעים בתחושה הזאת, אבל אז נזכר שכדאי לי לחזור מהר לפני שהחלב יתקלקל. אני קם במאמץ קל, וממשיך בדרכי, שוב פעם מלא בכוחות.

הרוח הקרירה חוזרת לנשוב, והשמש שוב מסתתרת. העננים האפורים בשמיים מעידים על כך שעומד לרדת גשם, ואני מחיש את צעדיי עד כמה שאני יכול.

כשאני מגיע לרחוב מגורי, אני מבחין בנמלה שחורה, קטנה, כמעט בלתי נראית על רקע הרצפה האפורה, הולכת בעקבות טור נמלים וסוחבת פירור על גבה. תהיתי, איך היא לא מניחה את הפירור אפילו לרגע, בשביל לנוח. או איך היא מרגישה לגבי זה שהיא היחידה שעומלת וסוחבת בזמן שהשאר סתם הולכות ולא עוזרות. ואיך היא מרגישה, לגבי זה שכל היום היא רק עובדת ועובדת, צריכה להביא אוכל לקן, והיא לא מוערכת, כי זהו כל תפקידה, ויש עוד הרבה כמוה. אני מדמיין לעצמי עולם, שבו כולם כמוך, ואתה חייב להמשיך בתפקידך כי… אין דרך אחרת. התסכול שאני מרגיש מפתיע אותי. הרי זאת נמלה, וזהו תפקידה בעולם, כמו שלכל אחד אחר יש תפקיד משלו.

אני עוקף את תור הנמלים וממהר לביתי, מכיוון שהטיפות הראשונות מתחילות לטפטף.

אחרי שאני נועל את דלת הבית אחריי, וניגש למטבח להרתיח מים ולהכין לעצמי מחדש קפה, אני קולט שכבר בכלל לא בא לי לשתות כוס קפה.