כל המילים היפות לע"נ דוד שוורץ ויקיר הכסטר / אוריה רות מעודה

 שנת 2,800 לבריאת העולם ,ציקלג, 6:30 לפנות בוקר

אני שומע את דפיקות הלב של, הרגליים כבר שורפות מכאב כמתחננות למנוחה, העיניים מביטות בנקודה רחוקה באופק, והמוח זועק "מנוחה" אני נלחם בעצמי עוד צעד ועוד אחד ודיי, אני עוצר מתנשף ממאמץ. מסתכל סביבי אומד את המרחק שנשאר לי ומחפש מקום מנוחה, יודע שהיא תהיה קצרה, עייני תרות אחריי סלע שעומד בצד הדרך אני מתיישב עליו במאמץ ניכר לעין ושולף מתיק העור הקטן שעל כתפיי הצנומות נוד מים אני גומע מהם בשקיקה מרווה את צמאוני הרב. מבט אחד לשמש מבהיר לי שאני חייב להזדרז, והבשורה שבפי היא בשורת איוב שתמחק לגמרי את החיוך המרוצה מפניו של דוד, אני מחזיר במהירות את הנוד לתיק הקטן לוקח נשימה עמוקה אחרונה וחוזר לרוץ לאותה נקודה רחוקה באופק, הדבר היחיד שעובר לי בראש והוא כמו צוואה לנגד עיני זה שאני חייב לפגוש את דוד אבל באופן בהול.

דמדומי החמה  האחרונים כבר כמעט נעלמים בשמיים, וצלצול הכרוז המודיע ששערי העיר נסגרים נשמע ברקע, אני מחיש את צעדיי במהירות רואה את החומה הגבוה ברוב הדרה עומדת חזקה ואיתנה למולי אני מביט בה בהשתאות מהולה בשמחה, הצלחתי! אבל גם השמחה הזאת לא אורכת זמן רב כי אני רואה את השערים הגדולים נסגרים מול עיני ,אני מבין שאם לא עכשיו זה אבוד. הכל אבוד. מהליכה מהירה זה נהפך לריצה בהולה , וממש בשנייה האחרונה אני מצליח להשתחל מבעד לחריץ הקטן שנשאר פתוח אני נושף בהקלה.

בלי לחשוב יותר מדיי אני פותח בריצה מהריה לכיוון מקום המסתור שבו נמצא דוד , אני יודע שאני חייב להיזהר מזוגות עיניים בוחנות שילשינו על מיקומו לשאול המלך הזמני, אני חוצה את הרחוב הראשי במהירות כאילו מעולם לא עברתי בו, ונכנס לרחוב צדדי מוזנח, ריח של צחנה עומד באוויר אני נצמד אל הקיר מבדה שאין אף אחד ודופק את הקוד המסוכם על הדלת אני שומע התלחשויות זהירות מבפנים וליתר ביטחון לוחש בחשש בעוד עיניי סוקרות מסביב.

"זה אני שמעיה, תפתחו לי" חריץ דק נפער בדלת עיניים סוקרות אותי ואז חיוך רחב שיניים מתפשט על פני הפותח, והוא מיד פותח לי את הדלת " שמעיה בואך לשלום, איזה כיף לראות אותך!" הוא אומר לי בשעה שידו טופחת לי על השכם בידידות, ואז הוא מביט בי שוב וקולט שאני נראה רעה אפילו רע מאוד. "שמעיה" הוא לוחש בחשש "השלום לך?" בלי לחכות לתשובתי הוא מחווה בידו על כיסא סמוך ורץ למטבח להביא לי כוס מים, אני מתיישב בתשישות על הכיסא ומליט את פניי בשתי ידיי מרשה לעצמי לבכות בפעם הראשונה מאותה הבשורה. הבשורה שבעוד מספר דקות תגרום לכולם להיראות כמוני בדיוק.

אני מרים את ראשי בשעה שאני שומע את צליל הכוס מונחת על השולחן למולי הסימן שאלקנה חזר "שמעיה" הוא לוחש תחינה נשמעת בקולו " תגיד לי ששלום לך ששלום למשפחתך ששלום לכולם" אני נושם נשימה עמוקה ורועדת ולוחש בחשש מלאת כאב "אלקנה" הוא נדרך לכיווני "תקרא לדוד עכשיו" "אבל מה קרה?" הוא מנסה לדובב אותי  "לדוד, עכשיו" אני חוזר על עצמי שוב, אלקנה מבין שאני גמור בדעתי ונחוש לספר אך ורק לדוד אז הוא מתרומם אט אט ופוסע לפנים הבית לקרוא לאדם היחיד שיכול לפתור את המצב המטורף הזה.

ואני בינתיים מתחיל לבכות שוב מההתחלה בפעם השנייה, ומכניס לראש ולתודעה שוב ושוב שקרה לנו אסון נורא.

אני מוחה דמעה אחרונה בשעה שאני שומע את פסיעותיו הנצחיות של דוד הפסיעות הבלתי נשכחות שלו שמלאות ביטחון ושלווה. עכשיו הוא כבר ממש עומד למולי והחיוך הצמידי על שפתיו, רק המחשבה שאני זה שהולך למחוק את החיוך שלו מהפנים ממלאת אותי ברעד, אבל אני מחזיק את עצמי. זה חייב להיאמר!! זה העתיד שלנו של העם, וגם של דוד.

"שמעיה" הוא לוחש מבטא כל עיצור בשמי "אכן זה אני" אני לוחש ביראה ומרכין מעט את ראשי במבוכה, אני מבין שהרגע מתקרב משניה לשנייה ואני לא יכול יותר לדחות את הקץ, אבל איך?, איך אני אמור לספר?! מה להגיד?!.המחשבות בראשי רצות. ודוד, דוד מולי בפנים שלוות מחכות למצוא פי, כל זה אורך בדיוק חמש שניות עד שאני גומר בדעתי לספר לו כעלי בשעתו. אני נושם נשימה עמוקה אחרונה עוצם עיניים מבין שזה הולך להיות קשה ופשוט מדבר.

"אני מצטער שאני זה שצריך להגיד את זה" דוד רק מהנהן בראשו בסימן לא מחייב , אני ממשיך "זאת ציקלג" "מה איתה?" דוד שואל בבהלה אני פותח עיניים ורואה את הדאגה על פניו אני נלחם בבכי שחונק לי את הגרון. נאבק. "היא..היא.." אני כבר ממש מגמגם דוד מסמן לי בידו להמשיך "היא" אני חוזר שוב "היא כבר לא בידינו" אני מציץ בפניו של דוד לראות את תגובתו ורואה את הפליאה העמוקה על פניו, ואני פשוט מחליט להמשיך, אני חייב להוציא את זה ממני כבר. "עמלק עלה ,נלחם, כבש" אני מעז להרים מבט רואה כבר דמעות זולגות על לחיו. כנהר מעייניו הוא אפילו לא מנגב אותן, הוא רק פולט מהפה בטון של חיה פצועה " אני לא מאמין… איך זה ייתכן?"  "ייתכן, תאמין" אני עונה לו, ייאוש נשמע בקולי ראשי מושפל ידיי משחקות אחת בשנייה "יש הרוגים, פצועים, והכי גרוע" אני מוסיף " יש יותר גרוע מזה!?" אני שוב שומע את הכאב בקולו, הוא כבר מתיישב על הרצפה ממר בבכי. אני נושך את שפתיי עד שהן זבות דם "הנשים שלך" דמעות  כבר מופיעות בעיני והם מתערבבות בדמעותיו. אני משתנק טיפה ובכוחי האחרון לוחש "והילדים הם… הם.. נחטפו" אני נושם נשימה רועדת. זהו אמרתי את זה אני מרגיש כאילו משקל ענק ירד מהכתפיים שלי.

דקות ארוכות אני יושבים כך עיניים דומעות ולב מדמם מכאב מתקשים להאמין שכל זה אמיתי. דוד כמו תמיד מתעשת ראשון מוחה דמעה אחרונה מהפנים נעמד באמצע ואומר בקול שהפעם נשמע נחוש "בכינו דיי, הגיע הזמן לעשות מעשה" כל העיניים מורמות מחכות למוצא פיו ,שלא מאחר לבוא. "אלעזר תכין את הסוסים, בניהו לך תביא את החרבות והכידונים, שמואל תכין צידה לדרך כך דוד מחלק לנו פקודות כולם ממלאים אותם בזה אחר זה. בשניות הבית נהיה כמרקחה  בקושי נשאר זכר למה שהיה לפני כמה דקות רק עיניים נפוחות ואדומות הם הוכחה לכך.

"שמעיה" דוד קורא בשמי ופוסע שתי צעדים קדימה לכיווני "יהיה בסדר, ה' איתנו" הוא מעודד אותי ואוחז בשתי ידיי אני מהנהן בתשובה מעודד יותר מופתע עדיין כמה עדינות ורגישות יש בדוד שבתוך כל ההמולה שם לב אליי ולהרגשתי. "דוד" קולו של אלעזר נשמע ברקע ודוד עוזב את ידיי לא לפני שלחץ אותם בעידוד בפעם האחרונה.

"הכל מוכן אפשר לצאת לדרך" אלעזר מאשר ,ודוד מהנהן אליו בתודה. שריקה רמה נשמעת ברחבי הבית זה סימן ההכיר של דוד שיוצאים, תוך דקות מספר כולם כבר היו על הסוסים מצוידים במזון ובנשק. בתוך כל ההמולה  זיהיתי את ידו של דוד שמסמנת לי לעלות איתו על הסוס הלבן בקפיצה קלילה עליתי מאחוריו על הסוס חיוך מעודד התפשט על פני בידיעה שיהיה טוב. "אחיי" קולו של דוד ניסה באוויר " אנחנו יוצאים למלחמה קשה, להחזרת שבויים, תיזכרו ה' עימכם עלו והצליחו" "ה' עימך" החזירו לו כתשובה כולם.

"שמעיה" דוד לחש לי "תחזיק חזק" עוד לפני שהספקתי לענות בחיוב יצאו כולם בדהרה לכיוון האופק במטרה אחת שעומדת מול העיניים.

הדקות נהפכו לשעות מדיי פעם עשינו עצירה למנוחה אבל נראה שלאף אחד זה לא הפריעה לכולם הייתה אותה המטרה ואותו רעל בעיניים. עד שלבסוף נראתה העיר, ותוך דקות מספר היינו ממש מולה, התבוננו בה ולא האמנו אבל העיניים לעולם לא משקרות, ריח של שריפה עמד באוויר הכל נראה דומם והרוס, דוד התעשת ראשון והתחיל לחלק פקודות קור הרוח שלו היה מדהים.

אני אחסוך בתיאורים של המראות, הריחות של הפצועים וההרוגים המתגוללים ברחובות, של הבתים השרופים זה באמת משהו שקשה לראות. רק אוסיף ואומר האסטרטגיות של דוד היו מדהימות הכל היה זריז ומהיר דוד נלחם כארי הקרבות היו קשיים אבל משתלמים כי לקראת הערב לא האמנתי למראה עיני אבל נשות דוד וילדיו חזרו אלינו שלמים ובריאים קריאות השמחה שהתערבבו בקולות הכאב  היו מרגשים. קולות הילדים הממלאים  את העיר שעד לפני מספר שעות התחוללה בה מלחמה עקובה מדם. שהייתה שוממה ואובדה מלאה בחיים ובשמחה.

אני ממשיך להסתובב בינות לאנשים לא מאמין מנסה להכיל ולהבין שזהו הכל טוב. ולא יהיו יותר פצועים הרוגים או שבויים. ואז מזווית העין אני קולט גרם מדרגות תלול שמוביל לגג הצופה על העיר אני מתחמק מילד שרץ צחוקו נשמע באוויר ומטפס במהירות על השלבים הצרים אני מגיע למעלה מביט סביבי שקיעה אדומה נפרסת למולי והדבר היחידי שעובר לי בראש זה שאשכרה כל זה אמיתי.

וכן אני גומר את סיפורי, סיפורי של שמעיה בן יהודה כי לשקם את העיר זאת מטרתי הבאה, אני רק מתפלל בליבי באמת, בתקווה שזה לא יקרה פעם שניה וגם אם כן חשוב לזכור שהעם היהודי לנצח ישרוד.

על החתום: שמעיה בן יהודה

אלעזר-גוש עציון, 5779 לבריאת העולם,7.10, 6:30 לפנות בוקר:

אני שומע את דפיקות הלב של, הרגליים כבר שורפות מכאב כמתחננות למנוחה, העיניים מביטות בנקודה רחוקה באופק, והמוח זועק "מנוחה" אני נלחם בעצמי עוד צעד ועוד אחד אני חייב להגיע, אין סיכוי שאני עוצר אני לוקח נשימה מנגב זיעה מהמצח רואה את הדלת של הבית כבר מרחוק מאמץ אחרון אני מולה. השלט החינני של משפחת שוורץ על הדלת אני לוקח נשימה ודופק בפראות הבשורות בפי לא טובת בכלל.

סביר להניח שאני מעיר אותם משנתם אבל אין ברירה זה לא סובל דיחוי אני דופק שוב הפעם יותר חזק,  הידיים כבר מזיעות מלחץ ומאמץ, הרגליים לא מוצאות מקום למנוחה. דקה חולפת ועוד אחת ואין מענה הבית דומם אני מבין שאין ברירה ומנסה שיטה אחרת אני הולך לחלון דופק עליו בחוזקה אולי זה יעזור. הלחץ והחרדה מיתחילם לסדוק  את החומה שבניתי לעצמי. הטלפון בכיס לא מפסיק לשלוח רטט לרגל ימין שלי החמ"ל לא מפסיק להתריע אני מבין שחייבים אותנו עכשיו אני מביט סביבי מנסה לחשוב רגע בהיגיון מה אפשר לעשות אני רואה אבן ממש למולי אני מרים אותה  וזורק על החלון זה עובד אני שומע לחשושים זהירים מתוך הבית אז אני לוחש ליתר ביטחון "דוד זה אני יקיר " המשפט הזה פועל כמו קסם בשניות הדלת נפתחת ודוד עומד מולי בשיער סתור ותמיהה על פניו הוא מחווה בידו על פנים הבית ואני נכנס, שקט ,דממה אני מבין שאני צריך לספר לו את זה, אני בעצמי עוד מבולבל לא אומד את גודל האירוע אז אני רק אומר לו "היה אירוע בדרום אני עוד לא בדיוק יודע מה קרה אבל  קיבלנו צו שמונה" מיותר לציין שאני ודוד שירתנו בסדיר באותה היחידה .דוד לא עונה הוא רק ניגש לחדר וחוזר אליי אחריי חמש דקות על מדיי צבא שיער סתור ועם החיוך הנצחי שעל פניו ככה זה דוד  עושה טוב בכל מקום שאליו הוא מגיע.

אני מתרומם במהירות מהספה ויוצא לכיוון הרכב אני מביט בדוד אך הוא עדיין נטוע במקומו  ומסמן לי בידו שכמה דקות הוא מגיע אני מהנהן בראשי לחיוב נותן לו כמה  דקת פרטיות עם אשתו,. כעבור מספר דקות דוד מצטרף אליי לרכב ובלי יותר מדיי דיבורים מיותרים אנחנו  מתחילים בנסיעה ,הכבישים ריקים רק פיצוצים עזים נשמעים באוויר וטילים ששורקים מעלינו  דוד נוהג עיניו ממוקדות בכביש שמולו, ואני בנתיים פותח חמ"ל מתעדכן ומעדכן את דוד שאיתי מה המצב בגזרה. ככל שהנסיעה מתקדמת ואנחנו מתקרבים אני מבין עד כמה אני לא מבין את הגודל של מה שמחכה לנו, רק דבר אחד ברור לי ולדוד אנחנו נלחם ונהיה בקרבות עד תומם .מדיי פעם אנחנו עוצרים בצד הדרך יוצאים מהרכב ונשכבים על הרצפה להתגונן מאזעקה שתופסת אותנו. הקבוצה בווצאפ של  היחידה חוזרת לפעולה והמפקד שולח לנו במהירות להכין  להגיע. דוד מזגזג על הכביש במהירות מטורפת

הגענו אנחנו בכניסה לבסיס מנסים להתמקם להבין מה הולך אנחנו לא מאמינים לשמות ,למספרים של ההרוגים שעולה מדקה לדקה. לזה שיש מחבלים שמסתובבים, שיש חטופים אני ודוד מבינים שלא נותר לנו מה לעשות עד שיורו לנו פקודה אז אנחנו מחליטים לתפוס פינה בצד ולשבת להעמיק בדבר העצום שאנחנו הולכים לעשות , כך שעות על גביי שעות אנחנו מעמיקים בלימוד על חשיבות של הארץ, ועל כיבושה אנחנו לומדים על ההבטחה על דוד בשעתו בציקלג  .שדוד לומד עיניו מבריקות מלאות ברק רואים שהוא חי את זה יום ולילה 

יום רודף יום עוד מחבלים נתפסו, הרקטות התמעטו ואז אנחנו מקבלים פקודה מחר אתם נכנסים אני מביט בדוד והוא בי בחזרה  וחיוך ענק נפרס על פנינו אנחנו עולים לישון בהרגשה טובה. אני מביט במיטה של דוד למולי ורואה שהוא עסוק בכתיבה  אני לוחש לו " דוד" הוא מהנהן לי בתשובה "מה אתה עושה" אני שואל אותו בסקרנות " אני כותב מכתב לכל מקרה" הוא עונה לי בתשובה לא מרים את ראשו מהדף  אני מבין את הרמז "דוד אל תחשוב ככה" אני מוחה כנגדו הוא רק מושך בכתפיו בסימן לא מחייב אני מביט בו בחברי הטוב כמה אצילות כמה אידיאל ונחישות הוא משדר כמה אני מחזיק ממנו כמה עומק והכלה יש בו. אני מסתובב לכיוון הקיר וחושב אולי זה רעיון טוב אני מוציא דף וכותב. דקות ארוכות אני מתעמק בכתיבת המכתב שורות שורות צפופות ממלאות אותו בכל החלומות התקוות האכזבות ורצונות שלא הספקתי להגשים באידיאלים בהשקפות עולם שלי  שכנראה לא יתממשו  אני מפרט איך המצב הזה מזכיר לי את המלחמה בציקלג חטופים- יש ,הרוגים- יש פצועים- יש ואיך אני רוצה שזה יהיה גם הסוף של המלחמה שלנו אני הופך את הדף וממשיך לכתוב איך ההיסטוריה חוזרת ,וכמה אני רוצה שננצח, ואיך אני יודע שהעם שלנו ישרוד. אני מביט בדוד רואה את אותו המבט בעיניים שאומר לי הכל. אני מקפל את המכתב בזהירות ומכניס לכיס ניגש למיטה של דוד ונותן לו חיבוק אמיץ .חיבןק של לוחמים, של אחים, של חברים שלא יודעים מה יהיה מחר אבל מאמינים. חיבוק שאומר הכל. שבמותם ציוו לנו חיים.

סיפור זה מבוסס על סיפורם של דוד ויקיר נהרגו מפגיעת נ"ט בכ"ז טבת (8 בינואר)- שחשבתי על מה לכתוב וחיפשתי גם משהו שורשי שמחבר אותנו כעם צץ במוחי הסיפור התנכ"י של העיר ציקלג הרגשתי שזה מתחבר לי אחד לאחד למלחמה הנוכחית והחלטתי לחבר את ההעבר להווה, לחבר את הגיבורים של אז לגיבורים שלנו היום. ויחד ליצור את הסיפור הזה.

עד כמה אהבת את היצירה?