הרועה הצעיר השכים עם שחר,
חבש חמורו ופנה לשער.
את הצאן שחרר,
ורצו הכבשים לשדה חיש מהר.
לקח הרועה מקל להגנה,
שמא יצטרך כשתארוב סכנה.
לעצירה עצר,
ופתח הרועה בברכות השחר.
הר עיבל וגריזים נראים למרחקים,
שבמקום זה החלו הברכות (והקללות) לבנים.
"מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר: בנאות דשא ירביצני
על מי מנוחות ינהלני"
שעה שמבחין הרועה בחבורת פורעים,
מיד קם להקפיץ עזרה מהחוואים.
בראשו מהר חישובים- שורדים או לא שורדים?
אם כן- תופסים מעליהם גובה, ולהתנהל איתם מתחילים
שלא יעשו לינץ', אך בלי לברוח
בתקווה שה' ייתן יישוב הדעת והכוח
אם לא- בורחים עד לעזרה
להסתכל אחורה חזרה?
החבר זינק למצוקה
אך לשווא נתקל גם בהתקפה
את כוחות הרפואה הצליחו להזעיק
תוך כדי על הקרקע, ניסו את עצמם להחזיק
דם נשפך, מהידיים, מהראש ומהפנים
מנסים לשרוד מדקירות הסכינים
הכוחות הגיעו ועזרו
המחבלים, ברחו.
"בוקר טוב יהודה, אני רק מחליף את המשכך. מה שלומך? הכאבים מחמירים?"
-"מה? איפה נחמן? מה איתו? תגיד לי!"
"שוב אותו חלום..
לפני כמה זמן הפיגוע קרה?"
-"למה אני פה עדיין? בבקשה תוציא אותי מהמכונות, אני חייב ללכת!"
"להירגע חבר, הרגל הזאת לא הולכת להחלים כזה מהר, רק לפני שבוע הצלחנו להוציא את הכדורים והרסיסים, ניצלתם שם רק בניסים."
-"איזה כדורים? היו להם אלות וסכינים"
"אני מדבר על הפיצוץ ברפיח שהיה לכם. אל תדאג, יחזור לך הזיכרון לאט לאט, אני צריך ללכת! ואני רואה שאמא השאירה לך כאן דברים."
נחמן נכנס לחדר
הביא איתו חבר
"יהודה! או, סוף סוף תפסתי אותך כשאתה ער"
יהודה קצת התחיל להתעורר.
נטל ידיים עם הקערה, ועם חברו דיבר.
עם הדקות, התחיל גם להיזכר.
-"נחמן.. אבינעם מהפלוגה איתנו, כן?"
"הו, אתה זוכר. כן כן, אבינעם חי ונושם."
-"ברוך השם.
צריך לחזור כבר. חייבים אותנו, ואני תקוע"
"אחי אתה מלך, אבל אתה חייב להיות רגוע. תחלים קודם בנחת, ואז נדבר."
-"בסדר בסדר.
מה איתך נחמן?
ספר לי משהו מהישיבה."
"כואב לי קצת, אבל לא מתלונן.
הו, אחיה התארס."
-"טוב זה באמת נס…"
"ליהודה לא נפגע חוש ההומור…"
-"אולי, אבל ליהודה יש חור."
"לכל אחד עכשיו יש, לי ולך יש כאלה חורים ואולי טיפה עמוקים, אבל צריך להגיד תודה שאנחנו חיים ושלמים.
נו, הבאתי סנהדרין, שנמשיך בקצת דפים?"
-"קודם שחרית. תפתח לי בברכות השחר, הסידור מעל הארונית."
