הבוקר של שבת, 7 באוקטובר 2023, החל כמו כל בוקר בקיבוץ. השמש עלתה לאט מאחורי ההרים, צובעת את השמיים בכתום רך. הרוח המעטה שעברה בין העצים הריחה כמו אדמה טרייה, והציפורים צייצו בקול מענג. השקט של הבוקר נמשך עד ש…
הטלפון של נועה רעד על השידה. היא שלחה יד מנומנמת, פקחה עין אחת וראתה את ההתרעה.
“צבע אדום – נירים, כפר עזה, עלומים.”
היא קפאה במקומה. אזעקות היו דבר שבשגרה. אבל הפעם, משהו הרגיש שונה. משהו לא בסדר.
היא הסתכלה על השעון – 06:30 בבוקר. שבת. שעה לא רגילה. המחשבות רצו במוחה: אולי זה לא רציני, אולי סתם התרעה שקרית. אך אז נשמעה סדרת פיצוצים עמומים, והלב שלה התפוצץ בתוך חזהה.
היא זינקה מהמיטה. “עידו!” קראה בקול חרד.
עידו פקח את עיניו, טרוטות משינה. “עוד צבע אדום?”
הוא התיישב לאט, לא לגמרי מבין את המשמעות. נועה לא חיכתה להסבר. היא כבר קפצה למעלה ונתפסה בזריזות את ידו.
“נועם!” היא צעקה, “נועם, בואי, מהר!”
הם רצו לחדר של בתם הקטנה, נועם, בת הארבע. הילדה התעוררה בבהלה, עיניה הגדולות פעורות, אחוזת פחד. הדובי שלה היה בין ידיה הקטנות.
“מה קורה?” שאלה בקול רועד, מהססת.
“יש אזעקה, מותק. אל תדאגי, אנחנו בממ”ד, יהיה בסדר.” נועה חיפשה את הדובי של הילדה, חיבקה אותה חזק.
הם רצו לממ”ד במהרה. עידו סגר את הדלת אחרי שכולם נכנסו פנימה. השניות עברו כאילו היו שעות. כולם ישבו בשקט, נועם בזרועות אמא, הלב שלה פועם בקצב מהיר מדי.
האזעקות הלכו והתרבו, והרעשים מבחוץ היו רועשים יותר ויותר. ואז – פיצוצים. קרוב מדי. הרבה יותר מדי קרוב.
הבית רעד.
רקטות? לא, זה לא הרגיש ככה.
נפנה כיוון, השתנה אופי הפיצוצים. הקולות נראו יותר קרובים – צעקות. מחבלים. בתוך הקיבוץ. הם לא הגיעו בשביל הרקטות, הם היו בתוך הבית, ברחובות.
ליבה של נועה צנח. היא הרגישה את הרעש כאילו הוא נכנס לתוך גופה. היא קיבלה את המראה המפחיד הזה גם כשהיא הייתה נערה, אבל לא הייתה מוכנה לזה עכשיו, בשבת בבוקר, עם משפחה.
הטלפון שלה צלצל. היא שלפה אותו בבהלה.
“הם כבר כאן, לא לצאת מהממ”דים.”
היא לחצה חזק על כפתור המסך וניסתה להתמקד בכיצד להסתיר את פחדה.
הם ישבו בממ”ד, מעין רגעי מחנק, לא יודעים מה יקרה הלאה. אבל משהו לא היה ככה – הם לא היו לבד.
הם הגיעו, המחבלים. הם כאן.
הרעש בחוץ גבר, צעדים. היא שמעה את הצעקות העזות יותר. דפיקה בדלת החיצונית. פעם אחת. פעם שנייה. ואז, קולות של צעדים שוב, מתקרבים.
“אנחנו יודעים שאתם בפנים!” קול צורם נשמעה בחוץ.
הם היו קרובים. נועה נצמדה אל נועם חזק יותר. עידו חיפש במהרה משהו לנשק, סבלנות לא הייתה לו. הוא רץ מהר אל ארון המטבח, מצא את הסכין הגדולה ביותר, שלף אותה באצבעות רועדות.
אבל לא היה מה לעשות.
דפיקה שלישית, הפעם חזקה יותר. “לא תצא. זהו. תוותרו!”
נועם לא הפסיקה לפהק, עיניה מלאות פחד. “אמא, אני רוצה הביתה.”
נועה ליטפה את שערה של בתה הקטנה. “הכול בסדר, אנחנו בטוחים כאן. תישארי קרובה אליי.”
הקולות מחוץ לממ”ד נמשכו. דלתות התנפצו, צעקות נוראות, אבל הם לא זזו.
ירייה.
פיצוץ.
הכל הפך לרעש אחד גדול, לא מובחן, מעורפל. ואז, דממה. שקט מוחלט.
הם לא האמינו שהשקט הזה הוא אמיתי. נשימותיהם לא הפסיקו לרעוד.
הטלפון של נועה הבהב פעם נוספת, בהבהוב מהיר.
“הצבא נכנס. מחבלים נהרגו. מי שיכול לשלוח סימן חיים, בבקשה.”
נועה שלחה הודעה בהיסוס. “אנחנו פה. בחיים.”
שעות עברו, השמש כבר נשבה מבעד לחלונות הממ”ד, ורק אז יצאו הם מהממ”ד. זה היה נראה כחלום, אבל לא – הכל היה מציאות.
ימים אחרי
הם לא חזרו להיות אותם אנשים. הקיבוץ שהכירו לא היה אותו קיבוץ. הכל השתנה. החברים לא היו אותו הדבר, הידידות לא היו אותן ידידות, הילדים ששיחקו בחוץ, היום, לא היו כאן.
הסבלנות התרוקנה להם מהלב, הזמן לא חזר לאחור. נועם לא דיברה כמעט ימים שלמים. שקט של פחד השתלט על הכל. עידו גם השתנה, לא היה עוד המקום שהוא הכיר. נועה בהתה במראות הריקים, לא מסוגלת להבין איך השמש עדיין זורחת.
הם היו בטוחים. הם יצאו בחיים.
אבל השחר לא עלה עבורם כמו פעם. משהו נשאר תקוע, לא נגמר.
ההשלכות נותרו, והשחר כבר לא היה אותו השחר.
סוף.
