שקט.
הרחובות קרים, חשוכים. אור הירח הכחול ניתז בין זגוגיות החלונות ומנקד את העיר בצללים גדולים ומרקדים. על לבני הכחל שמרצפות את הרחובות לא נשמעות נקישות. רחוב השוק המתפתל ריק מדוכנים, ריק מריחות רחיפים, ריק מצעקות מחיר. השקט מהדהד בין הבתים, ובתוכם, נשימות קצרות, כבדות, נשמעות. אנשים ישנים. אנשים שקטים.
קור.
הירח הכחול חסר רחמים. המרזבים קופאים אט אט. לבני הכחל שמרצפות את הרחובות, הלבנים האוגרות כפור, מקררו את סביבתן אף יותר, כמו בתוך אגם. אגם קפוא, שקט ויפהפה.
הקור נודף פנימה מחצי חלון הגג הפתוח למחצה שבאחד הבתים, הימני ביותר שבכניסה לעיירה, ומתפשט בלחישה בחדר. חדר למטה, האישה המעולפת במבטח נרעדת לרגע קט. בפנים, הילדה שפתחה את החלון רק בוהה בנוף שנשקף לה מהפתח, שואפת אל קרביה את הקור של הלילה. היא דוחפת את ידיה תחת המסגרת ומעלה את החלון מעט יותר.
תססססס.
אור הירח מזנק פנימה ומרטיב את פנים החדר הצר. שתי מיטות צמודות לקיר. המיטה הימנית מוצעת בדקדקנות כמעט אובססיבית, השמיכה מקופלת בערימה מסודרת בקצה, הסדין מתוח היטב, הכרית תפוחה. מתחת לה הסדין מלוכלך בצבע חום בהיר, שמזכיר מעט אדום דהוי. מעט למטה יותר – מתחת למוטות הברזל של המיטה וקורת העץ המשחימים של הרצפה, זרוקים באי סדר ערימות של ספרים מעופשים בכריכות עור, מחברות מלוכלכות מכוסות נתזי דיו, קופסת עץ קטנה מלאה בפירות עגולים וצהובים, שמלת טלאים עשויה למחצה וכמה מפות מצוירות ביד.
המיטה השניה פרועה וחסרת סדר – השמיכה מעוכה לגבשושית שבקושי נפרשת על כל המיטה, הסדין מוצע רק על חלקה התחתון, הכרית זרוקה למרגלותיה. תחת קורות העץ שהיא מכסה זרוקים חפצים משונים יותר – גלגלים וחתיכות עץ ומתכת, מספר ספרי אגדות, הרבה ענפי עץ תפוח משויפים, מספר דפים מגולגלים ובקבוקונים עם אבקות בגווני חול. גבשושית השמיכות נעה – עולה ויורדת בהדרגתיות, ומשמיעה רעשים מדודים – שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה. ילדה הנראית כמעט זהה במראה לזו העומדת לצד החלון שוכבת במיטה הזאת. אבל לא לאורך זמן.
צל נופל על החלון ומסתיר את אור הירח הכחול. הילדה קופאת במהלך השתחלות מבעד לחלון ומסתובבת באיטיות, מהוססת, אל הצללית שלובת הידיים שמאחוריה.
"את יוצאת." אומרת אחותה. "שוב."
קאיסה שותקת. שתי האחיות מביטות אחת בשניה. הרוח מרעידה את העץ הרוכן אל הבית, ומפילה מטר של עלים צהובים ארצה. שיערה הלבן של קאיסה דומה בגוונו לאוכמניה תחת אור הירח התכלכל. שיערה של תיאה נותר צהוב כחמאה. קאיסה היא זו שפוצה את פיה לבסוף, קולה השקול, האיטי להפליא מונמך לכדי לחישה.
"את תספרי לאמא?"
תיאה לא עונה.
"אני רק רוצה להסתובב קצת בחוץ. אני לא יכולה לפגוע באף אחד."
תיאה מחבקת את גופה. "את יודעת שאני לא רוצה שתפגעי, קאיסה, אבל אמא לא מרשה לך לצאת."
קולה של קאיסה שקט. "היא תעניש אותי."
הן מביטות אחת בשניה, שוב. הן כמעט זהות. לשתיהן יש את אותם הפנים, עם השפתיים המעוקלות מעט, הלחיים הגבוהות והנמשים הפזורים סביב האף. הן באותו גובה. השיער שלהם באותו מרקם סמיך מדויק, באותו אורך אחיד. אבל הקול של תיאה תקיף ונמוך, וקאיסה מדברת בשקט, באיטיות ובכבדות שדורשת ממנה זמן רב עד שתגיע לסיומו של כל משפט. תיאה נועלת את נעלי הריצה שלה – היא הולכת לישון איתן – וקאיסה יחפה. שיערה של תיאה צהוב ובוהק כמו חמאה. גם השיער של קאיסה היה כך פעם, אבל עכשיו הוא בעיקר לבן. רק מאחורי מסך השיערות החיוור החיצוני ניתן להבחין בקווצות צהובות בהירות.
קאיסה מסתובבת וחוזרת אל החלון, מעלה רגל אחת ומביטה באחותה התאומה.
"את יכולה לבוא איתי."
היא מורידה את ראשה ויוצאת החוצה, אל האוויר הפתוח. תיאה מתנשפת וממהרת קדימה, אבל קאיסה לא נפלה. כריות רגליה נשענות על אדן החלון הדקיק. היא נעזרת בחריצים החשופים סביב האבנים הגדולות כדי לכרוע על ברכיה ולהביט אל שער הפתח של העיר – מוט מתכת ארוך בגובה הבתים שיורד בסורגים כהים מטה. רוחבו של המוט הוא בערך עשרה סנטימטרים. אורכו הוא מספר מטרים. קאיסה מקפלת את שולי שמלתה הכחולה סביב גופה, משחררת את ידה ועוברת לעמוד על השער – כשרגלה האחת שלה באוויר, ורגל אחת נחה על המתכת הקפואה.
"קאיסה!" צועקת תיאה מאחורי החלון. היא נחפז להידחף החוצה, שעונה מתנדנדת על אדן החלון. הזגוגית נטרקת מאחוריה בתגובה לפרץ רוח חזקה. אחותה מסתובבת בהפתעה. "תחזרי." מתנשפת תיאה.
קאיסה חושבת על כך לרגע קט. "לא." היא אומרת. היא מסתובבת בחזרה, ועוברת ללכת על הקורה. רגל אחת נשענת קדימה, השניה מתקדמת באוויר באיטיות, נוחתת על המרווח הבא בקורה, מושכת אליה את כל משקל הגוף והרגל השניה עולה באוויר. ידיה של קאיסה נמתחו משני צדי גופה כדי לשמור על איזון. חצאית שמלתה הקצרה מרחפת סביבה והתחתונית נחשפת. היא בוחנת את צעדיה בריכוז ומתקדמת באיטיות, בזהירות, אך בלא חשש.
"מה את עושה?" צועקת עליה תיאה. "את יכולה למות!"
"אני חושבת שאני בסדר," עונה קאיסה בשקט. "וחוץ מזה, אין לי ברירה. החלון נסגר."
"אפשר לפתוח אותו מבחוץ," אומרת תיאה, אבל היא לא בטוחה בעצמה. היא מתכופפת ברגליים רועדות ומנסה למשוך את החלון מעלה. אבל הוא לא נענה.
היא נעולה בחוץ.
ויש רק דרך אחת להתקדם.
"הם יתעוררו אם אני אדפוק על החלון!" היא צועקת אל אחותה.
"לא הם לא," אומרת קאיסה בשלווה. "הם ישנים עמוק, והם נמצאים למטה. ואת לא תוכלי להחזיק מעמד יותר מדי זמן על אדן החלון. את חייבת להתקדם." היא מסתובבת לרגע. "את צריכה עזרה?"
פרץ רוח פתאומי נושב שוב, וקאיסה מאבדת משקל. תיאה נדרכת. קאיסה מחטיאה ברגלה את הקורה וצונחת מטה, אבל מספיקה לתפוס בשער. שתיהן מתנשפות. קאיסה מביטה סביבה, כמעט בסקרנות.
"אני באה." היא אומרת לאחותה, ומתקדמת לעברה באיטיות, מושכת את גופה ומעבירה יד אחר יד על השער. רגליה מתנדנדות בחוסר שליטה כמו רגליה של בובת חוטים. תיאה נרתעת אחורה כשקאיסה מגיעה אליה, ואז ממהרת קדימה. היא מתכופפת ומושיטה לה את ידה, וקאיסה אוחזת בה ועולה.
"אנחנו צריכות לחכות ולא לזוז."
"אנחנו צריכות להמשיך."
"קאיסה – אל תעשי את זה שוב!" תיאה צורחת אחרי אחותה, שחוזרת אל השער, ידיה מונפות באוויר כמקודם. "הרוח העיפה אותך! זה לא לימד אותך כלום?" היא צועקת אחריה.
"אני אזהר יותר." אמרה קאיסה באיטיות. "וחוץ מזה, זה אף פעם לא קרה בפעמים הקודמות."
"פעמים קוד – את תמיד עושה את זה כשאת יוצאת? קאיסה!"
קאיסה הסתובבה לרגע. "אני לא שומעת אותך!" היא צועקת אחורה. "מסוכן על אדן החלון – את יכולה ליפול! בואי!"
תיאה מציצה לרגע למטה, אל הרצפה המרוצפת אבני כחל קפואות, אל מעצורי השער החדים. ואז היא מרימה את מבטה אל אחותה, שמתקדמת בשלווה מיומנת על הקורה, מושיטה ידיים לצדדים כדי להתאזן. באור המשונה נראה עורה הלבן-חלבי של קאיסה זוהר, גופה הדקיק חינני והצללים מטשטשים את תווי פניה הגסים. אף אחת מהאחיות אינה יפת מראה, אבל קאיסה תמיד ידעה לנוע – גופה נסחף קדימה בתנועה קצבית ורגליה מסתחררות איתה. כמו ריקוד, היתה תיאה רוצה לומר.
"זה גבוה." היא אומרת. אבל היא מדברת לעצמה. קאיסה הגיעה לסוף הקורה. היא תופסת במעקה הגג של אחד הבתים ומושכת את עצמה למעלה. לרגע היא מועדת ומסתחררת, כמעט נופלת, ואז מתייצבת שוב. תיאה נושכת את שפתיה ועוברת אל השער. המתכת קפואה תחת רגליה, אבל קאיסה בהמשך, ותיאה מתקדמת במהירות הגבוהה ביותר שהיא מעיזה לצעוד בה. הקורה לא כל כך צרה, והיא מתרגלת את תנועותיה של אחותה. היא יודעת כיצד להתקדם. היא ממשיכה לאורך הפס, צעד אחד צעד, עד שמגיעה לסופו. קאיסה כבר טיפסה אל גג הבניין וכעת יושבת שם, רגליה משתלשלות החוצה באורח מסוכן, ומנופפת לה.
"יכולת למות." מתנשפת תיאה בעודה מעלה את עצמה. קאיסה מושיטה לה יד ומושכת אותה.
"אבל לא מתי." אומרת קאסיה ברצינות.
"זה לא נימוק!" תיאה אומרת בלהט. היא נדה בראשה בחוסר אמון. "זה היה שווה את זה?"
קאיסה, כהרגלה, שותקת. תיאה מתיישבת גם היא ובוהה מטה. הרוח מצליפה בהן באכזריות, מרחיפה את כותנותיהן סביב רגליהן. הירח הכחול צובע אותן בצבעו העז – בגדיהן, עורן ופניהן מקבלים גוונים שונים של כחול ותכלת. רק שיערה הצהוב חמניה של תיאה נותר בצבעו המקורי. היא כתם של צהוב בים של כחול, והיא בולטת למרחק כמו עששית בחשיכה. שתי האחיות אוחזות זו בידה של זו ומתייצבות, עיניהן סורקות את עיירתן. הלילה והירח הופך אותה לשונה – קרה, מרוחקת ולא מציאותית. צללים מרחפים באוויר, זהרורים מתגנבים בין הבתים, דוק של ערפל מעוות את צורת המגדלים.
"אנחנו רחוקות מהבית." אומרת קאיסה, ומתנדנדת אחורה וקדימה בעיניים מעורפלות.
"הבית נמצא במרחק כמה מטרים."
"אנחנו רחוקות מהבית," מתעקשת קאיסה. "רחוקות מהבית. מהחדר. מאמא. אנחנו למעלה. אף אחד מהם לא יכול להגיע לכאן."
"חדרים לא יכולים לזוז."
"הם לא יכולים להגיע כאן." חוזרת קאיסה על דבריה. "אנחנו לבד."
"יש כאן אנשים." מתנגדת תיאה.
"לבד."
"הרחוב מאוכלס ב – "
"לבד."
"בעוד – "
"לבד."
"ומה איתי?" שואלת תיאה בתוכחה.
קאיסה מביטה בה.
"לבדנו." היא מתקנת.
תיאה נאנחת. "לכאן את תמיד הולכת, נכון?" היא מוציאה כמה גלגלי מתכת וכפיסי עץ ומשחקת בהם בידיה, מחברת ומנתקת ומשנה את צורתם תוך שימוש באולר קטן. היא לא מביטה בתנועותיה.
"לפעמים." אומרת קאיסה. "לפעמים אני מתרחקת יותר. אני מתקדמת על המוטות שמהם תולים את העששיות קולטות האור הכחול."
"אבל את יכולה למות!" מתלהטת תיאה שוב.
"אבל אני לא מתה." חוזרת קאיסה.
"אבל אולי תמותי בעתיד!" משיבה לה תיאה.
"כולם ימותו מתישהו בעתיד." אומרת קאיסה בערפול. "ואם אני אמות, זה לא יהיה מנפילה."
"אז ממה?" שואלת תיאה.
קאיסה שותקת. אבל הפעם היא נשענת אחורה ותיאה קוראת את התשובה בפניה. שיערה של תיאה נראה פתאום לבן וחיוור יותר, על אף הזוהר הכחול הרך.
"את מפחדת?" היא שואלת אותה.
"אני מפחדת." מאשרת קאיסה. "את לא מפחדת?"
"אני מפחדת." תיאה מחבקת את גופה בניסיון להתגונן מהקור. "אני מפחדת שתתנהגי בחוסר אחריות ותוותרי על החיים שלך בקלות רבה מדי, מוקדם מדי."
קאיסה עוצרת מההתנדנדות האובססיבית, ולפתע נופלת אחורה ומשתרעת על הגג. עיניה מרחפות בין הירח לכוכבים.
"הירח כחול."
"איזה צבע עוד יכול להיות לו?" תיאה מקפיצה חתיכת עץ מטה וצופה בה צונחת במהירות.
"הוא כחול. בגללו הכול כחול."
"חוץ ממני." מציינת תיאה ביובש.
מבטה של קאיסה מרפרף לרגע על שיער החלמון של תיאה.
"חוץ ממך." היא מסכימה. היא מהססת לרגע. "השמש צהובה."
"איזה צבע עוד יכול להיות לה?"
"כחול." קאיסה לוחשת כבחבלי קסם.
"אני לא אוהבת כחול."
"אני יודעת."
שתיקה.
"אני לא יכולה להיות בבית כל הזמן." קאיסה חוזרת להביט בשמיים.
"את יכולה לנסות לא לצאת החוצה ולסכן את עצמך ואת – "
"האחרים." משלימה קאיסה במרירות.
"כן, זה מה שרציתי להגיד."
"אני שבורה. ככה אמא חושבת."
"היא אף פעם לא אמרה את זה." אומרת תיאה, מוטרדת.
"לא, אבל היא חושבת את זה. כולם חושבים ככה."
"אני לא חושבת ככה." מתנגדת תיאה.
"כולם חושבים ככה." חוזרת קאיסה כהד.
"אני לא חושבת ככה!" מגבירה תיאה את קולה.
"את לא נחשבת." ממלמלת קאיסה.
"למה לא?" שואלת תיאה ברוגז.
"כי את אחותי התאומה. את חייבת לחשוב ככה. אני בת המשפחה היחידה שלך."
"חוץ מאמא." מתקנת תיאה.
"אמא לא נחשבת."
"למה לא?" תיאה עוצרת מפעולתה הקדחתנית ונועצת בה מבט חסר סבלנות.
"כי היא לא באמת אמא."
"היא ילדה אותנו."
"כן, היא אמא שלנו. אבל היא לא באמת אמא שלנו. את מבינה למה אני מתכוונת?"
"לא."
"לא חשוב."
הן שותקות לרגע, שתיהן. קאיסה בוהה בירח שעל שמו נקראה ותיאה מנקבת את אחת מחתיכות העץ שלה במסמר.
"את תחיי," אומרת תיאה. "את יודעת."
קאיסה מסובבת את ראשה לעברה. תווי פניה משתנים לרגע להבעה יוצאת דופן – כמעט רחומה.
"כמובן." היא אומרת.
"את חושבת שאני ילדה קטנה." אומרת תיאה. "אבל אני יודעת שתחיי. נמצא דרך. כמו שמצאו דרך לרפא את המיטקוס."
"אנחנו נמצא דרך." אומרת קאיסה, ונשמעת לא משוכנעת.
"נמצא דרך." חוזרת אחריה תיאה.
"נמצא דרך."
קאיסה מתגלגלת חזרה אל הגב. תיאה מחזירה את מבטה מטה, אל יצירתה.
הן יושבות על הגג, שתי האחיות, האחת שנולדה כשזוהר הירח עוטף את עורה והשניה ששיערה לוהט כאגם של אור שמש. הן שונות והן דומות, הן טיפשות והן חכמות, הן ילדות ומבוגרות, הן תמימות והן ציניות, לועגות, והן אוהבות. אולי לא את הבית, אולי לא את החוקים, אולי לא את ההגנה שנכפתה עליהן, אולי לא את חייהן, אבל הן אוהבות אחת את השניה.
ואולי זה מספיק.
תגובה אחת
וואוו! ספור מהמם ברמה גבוהה!!🤩