כתר
כתר לחי עולמים
הכל יודעים כי עולם גדול יש, ארמון ומלך יש לו, אדון כל עולמים כבוד יתנו לו.
את פסיעותיי, שלויימלה בן ישראל שרגא, פוסע אני אט אט, והנני הולך כבן אשר ירד ממלכות, כי העולם שתק, אין מלך אין דיין, איש איש על גורלו נחרץ, בין לטוב ובין לרע, בין חיים ובין מוות.
ומה יתרון לאדם אמר זאת קהלת, כאשר אין חדש תחת השמש. והבחירה באדם ישנה? ואם כן לַמה היא? אולי רעה היא הבחירה? הכל הוא הבל.
מי הוא המלך שלאזרחיו לא צופה, עונש וסדר אין, שכח עצמו בחצרות ארמונו משוטט בגנים.
הלכתי ואחפש את אשר אבקשה נפשי, כי חיפשתיו ולא מצאתיו.
ארחיקה נדודים ואולי, אולי אמצא דוד.
וגם את הכתר אשר לו.
וזוכר אני את הבטחתו של אבא לפני רגעי מותו, זוכר אני את ביכיו, ואנוכי תמים חמודות שותק, כמו עולם ששותק.
בעמדו לפני קריעת שמיים ברגעיו אחרונים קרא הוא לי "שלויימלה! שלויימלה! מענטשלה שלי, יהודי אתה, רוץ אחריו חזור אליו"
"שמע אלי שמע מענטשלה" בעודי מהסס לוחש לי, "חזור הביתה אל בית ילדותך הצל את חייו של אבא" "כתר יושב לו בנחלתנו, כתר ישנו שם, כתר מלכנו"
"טעטע! טעטע!" לחשתי זעקתי
ואני איני מבין דבר
אז התחיל לעשות וידויי, "את חטאיי אני מזכיר היום" מילמל לעצמו.
בצער השכינה כאב.
אבי ישראל שרגא נדם
אני אוד מוצל מאש שלויימלה הלברשטאם את נדרי אבותיי אקיים לעד.
אחפש את הכתר והכבוד , אחפש זאת לחי עולמים.
יצאתי, ארזתי את חפציי המעטים ומזונותיי הקצרים ממחנה העקורים ואל דרך המלך יצאתי, אסובבה בארמונות סביב. אולי יִמצא הכתר.
צ'אשנוב
צ'אשנוב הקדושה, לכאן עכשיו פסעו רגליי בנדודיי, קצרו ימיי וחשובים הם בכדי שאוכל להספיק לספר את שבחיה.
בשקט בשקט הביאני המלך חדריו, אל חדרי ילדותי התמימה, ואני צועק תעיתי, תעיתי גם אני כשה אובד בין העדרים לטבח, אך בקש בקש עבדך.
אוד מוצל מאש אני עם זעקת מעונה ואת פסיעותיי כבר איש אינו יכול לעצור.
וראיתי את החיידר מרחוק וכל בוקר בדרך רגליי המשוררות היתה עוברת הכירכרה של יוסף הצבע, היה צועק "עולם גדול מחכה לך מענטשלה! רוץ מענטשלה!!"
יום אחד הפסיק קולו, ספק הוא נעלם ספק העולם הגדול.
הנה אני בחיידר כאשר הביאני המלך, הנה הוא הלוח, והשולחן אך איפה הספרים. הכל הכל השתנה כאן, כל הקירות התקלפו והשחירו, מדרגות העץ שרופות, והחלונות משם צמחו חלומותיי כאשר כבר לרבי מויישה לא הקשבתי, הראו סימני מלחמה.
מי היה מאמין שאחזור לפה במקום שאומר לי ברח ברח.
מדוע לא ריחמת אם על הבנים? ואלה הילדים, מה חטאו שהאויב שחט ורצץ ללא רחם? זו תורה וזו שכרה? הוי א-לי א-לי למה עשית זאת? למה מסרת עוסקי תורתך ביד זדים ארורים? מהר נקום נקמת דם עבדיך השפוך, למענך.
עברתי את השוק, הרפת הלול וגן המשחקים, הכל ראיתי, נדמתי.
אך עת להרהר במאורעות העבר ועת לדבר את עתיד המחר כי הנני עולה בית ה'
רצה המלך והביאני חדריו, אל בית הכנסת הגדול, פאר עיירתנו, עמודיו ניצבים עוד ללא חשש, אך רעוע המבנה, גגו שפל רוח, ואין רוח אלוקים מרחפת, ואין מים ואין תורה.
שקט, שקט, הרוס שרוף וגנוז פה, בית כנסת ספסלים אין בו. ארון קודשנו עוד פתוח, מחכה כעלמה צעירה לבחיר ליבה אשר נס, ריק הוא מכל.
ולמה כל זאת, האם לא היא עץ חיים למחזיקים בה? ואיפה כל השתולים בבית ה' על פלגי מים חיים, למה פריים לא ינתן עוד?
ואחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה', אך בהיכל אשר נעם ה' בו.
בית ריק כל
ימים רבים לא ידעתי את מקום הולדתי וליבי כבד מנשוא.
פסעו רגליי, פסעו מחשבותיי. וקשה עליי מסע זה.
גופי עצר, ניצב מול דלת בית הורי.
את הבטחתי לסבא אני מקיים היום.
כי במקלי עברתי הכל, אכן הייתי לשני מחנות, מחנות אחרים, כשהעולם שתק.
הנה הרגשתי באותו קור המשתק, קור הפנים הלבנים כשלג.
פתחתי את הדלת דום עמדתי שתקתי , בהיתי בין צידי הקירות. שקט, ריק מכל.
ישבתי בכסא העץ המוכר שעוד נשאר, כמו מחכה למשהו שיבוא וייפתח.
"כתר" לחשתי ספק שואל ספק אומר, אותו חיפשתי.
דפקתי באיטיות על השולחן לקול ניגון ערב שבת אשר נזכרתי בו.
"מענטש! מענטש!! ווער איז?" (איש איש מי זה?)
היש מישהו במקום זה? שאלתי
הצצתי מהחלון, הי! זהו הסבא אדוארד!
הגוי האהוב על היהודים
איש פשוט הוא, כיום אני יודע כמה הייתי ילדון קטן שהפריח בו תקווה לאדם בודד וגלמוד.
"אווו שלויים עלייכום, ווס הערצך זיסע זיידע?" אמרתי
[אווו שלום עליכם, מה נשמע סבא יקר?]
"עלייכום שולם, זי איז געווארן א גרויסער מענטש!"
[עליכם שלום, לאיש גדול נהפכתה"]
"אכן אכן"
"מה מעשיך כאן?"
שאל בעוד ממלא את הדלי ממשאבת המים
"לחפש את הכתר באתי"
"גורנישט… איני יודע דבר, פריינט"
אך לפתע הפסיק מעבודתו, צלולים היו פניו כפני המים. עצם עניו ושוב הסתכל אליי במבט תמוה מלא עניים צלולות, מביטות לאט, נאנח וחזר לעבודתו.
בטח נזכר באותם ימים של עושר וכבוד.
הסתובב שוב אדוארד והיה איש אחר, פניו צללו הישר לעבר הקור שבחוץ
הוא סימן לי חרש חרש לבוא אחריו
חזר הוא לביתו הדל,
"שב נא ידידי שב נא" עם חריקת הדלת נראה שהיה בו שמחה, מי יודע כמה זמן לא זכה להכנסת אורחים.
"שלויימלה שמך?"
הנהנתי בחיוב וליבי פועם ושואל מאיפה זוכר את שמי
"היום אעשה את נדר כבוד אביך ואקיים את אשר אשר הושבעתי"
עלה הוא לעליית הגג ואיתו הוריד קופסא, פתח אותה בצרור מפתחות והוציא את תיקו של השטריימל.
היניחו על שולחן ביתו, "פתח" אמר לי "זהו מלאכתו של יהודי אשר מוסר אביו לא נטש עם ריבוי החושך"
צעדתי לפתוח, וקור היה בידיי העדינות
פתחתי.
כתר, שטריימלו של רבי יששכר הקדוש
פאר והדר מילא את החדר, אולי ניצני כבוד עולמים חזרו לעולם חרב.
ובתוך השטריימל מגולגלים להם דפי כתבים.
דמעתי. כמעט איני עמדתי.
"לקורא הנאמן,
ישועת ה' כהרף עין
שלח לחמנו מעל פני המים
הבא את רעיוניי אשר יצאו מפי בית מדרש קהילת צ'אשנוב לארץ קודשנו
בעקבות דמשיחא שם יצא לאור ספר הכתבים
קרא לו כתר יששכר
יחיש את זמן גאולתנו
יספר את מכאובינו
ינחם את אבלינו"
ובתוך השטריימל אסופת כתבים מגולגלים, מאמרי קודש.
כתר לרופא נאמן
יצאתי! יצאתי לעבר ציווי הרב'ה.
כרטיס אונייה קניתי בכספי הנשאר.
בוכה אני, אל מול הים, עקוב מכל ואנוּש לבבי,
יודע אני, כי יש שמש צדקה זורחת אף תביא מרפא בכנפיה
כי לאל מלך רופא נאמן נפשי עורגת
אשר נעם ושלום דרכיו מוחה דמעה מעל כל פנים
ושיר צהלה תחת רוח כהה תמלא לבבות אמונה.
שיר נשיר לו נזמר לו כי הגדיל ה' לעשות עימנו.
אשרינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בעיננו רואים כי כבוד ה' עלינו נגלה.
סוף הדבר הכל נשמע,
הכל יודעים כי עולם גדול יש, מלך יש לו, כי כל העולם כולו, ארמונו של מלך, אדון כל עולמים כתר יתנו לו
את האלוקים תדע ואת מצוותיו שמור ואת כבוד מלך עולם יחפש ויגדיל כל עבד נאמן שאת סיפורו מקשר לאדון עולמים.
